22 ינו איפה טעינו? החינוך הליברלי ואתגר הסמכות

אי שם לפני שבעה באוקטובר חיינו בתחושות שפע וביטחון. היום ברור שהתחושות האלה, בעיקר תחושת הביטחון, היו מדומות, אך אז הן עוררו בנו נינוחות וגרמו לנו להאמין שכל האפשרויות פתוחות. גם היום, כשתחושת הביטחון המדומה התנפצה, החינוך שלנו עוסק בעיקרו בפיתוח האישי של הילדים, בהצבתם במרכז ובהגנה עליהם מפני סביבה מאתגרת. הם ״עטופים בצמר גפן״ כדי לאפשר להם לגדול בבטחה ולהימנע מהתמודדות עם כל רע. היבט אחר של אותו חינוך הוא התפיסה שצריך לעשות הכול כדי לעזור להם לבנות עתיד, ולכן חשוב לדחוף אותם ללמוד היטב שלושה מקצועות חשובים לחיים – אנגלית, מתמטיקה ומחשבים. שאר המקצועות לא נחשבים עדיין לקריטיים, אלא אם כן הילד נמשך לאחד מהם ואוהב אותו. התפיסה החינוכית המובילה היא שצריך למצות את הפוטנציאל האישי של הילדים באופן אופטימלי על ידי שליחתם למגוון חוגים (עדיף לכמה שיותר) ובו-זמנית לאפשר להם לחוש סיפוק מהשגת שלל רצונותיהם, גם אם זה דורש מאיתנו ההורים להסיע אותם למקומות מרוחקים או להשקיע סכומי כסף נכבדים. לעומת זאת, אם אנו מבחינים שהילדים נדרשים להתאמץ כדי להגיע להישג מסוים, ושהמאמץ הזה מכביד עליהם, אנו מוותרים להם ופוטרים אותם מההתמודדות המאתגרת. מבחינתנו, הכי חשוב שלילדים יהיה נעים ונוח ושהם לא ייאלצו לעשות שום דבר שקשה להם, אלא אם הם רוצים בכך. הבחירה היא שלהם.

עטוף ברחמים

הנטייה של מרבית ההורים לגונן על הילדים מפני התמודדויות קשות באה לידי ביטוי לכל אורך ההתבגרות שלהם. בואו נחזור לשנות הגן של הילדים: אם בגן מישהו הרביץ לילד שלנו, התלוננו בפני הגננת – קודם כול על כך שלא הצליחה להגן על הילד, ואז על הילד השני ואולי אף על ההורים שלו. על מנת להבטיח שאירועים כאלה לא יישנו או כדי לנסות לשלוט בנעשה בגן, חלקנו אף שתלנו מצלמה נסתרת בבגדי הילד. סיפרנו לכל מי שרצה לשמוע על מה שקורה בגן, שכנענו הורים שהגן לא מתפקד בצורה טובה והרמנו קול צעקה נגד הגננות והמערכת כולה. אם הצלחנו – ההנהלה הוחלפה.

אחר כך, כשהילד שלנו הגיע לבית הספר היסודי, שוב פעלנו למענו ובמקומו. נלחמנו במערכת כדי שהילד שלנו יקבל הקלות, כי סך הכול קשה לו, ואם לא התייחסו אליו באופן אישי המותאם בדיוק לתכונותיו הייחודיות (גם כשהוא ילד ללא צרכים מיוחדים) כעסנו ממש. כתבנו בקבוצת הווטסאפ הרבה דברים קשים והופתענו שלא מיד הגיבו ולא מיד התנצלו. לחצנו שיחליפו את המורה ואם אפשר אז גם את המנהלת. ״שוב הבעיה היא באנשי הסמכות״, הזדעקנו, ודרשנו שיטפלו במערכת. העיקר שהילד שלנו יקבל את מבוקשו או מבוקשנו. נתנו לו טלפון סלולרי בגיל צעיר, לא משום שחשבנו שזה נכון, אלא כי הרגשנו שאין ברירה, שכן כל הילדים בכיתה כבר קיבלו טלפון ולא רצינו שהילד שלנו יהיה חריג ושחיי החברה שלו ייפגעו חלילה. אמנם ניהלנו איתו ויכוחים אינספור על השימוש בטלפון הנייד, אבל בשום שלב לא לקחנו ממנו את הטלפון.

ואז הוא הגיע לחטיבה, וכעסנו כשלא שיבצו אותו בכיתה עם החבר הכי טוב שלו. איך הם לא רואים שם במערכת שהילד שלנו זקוק להגנה הזאת? ושוב נלחמנו במערכת והתלוננו שהיא כושלת. גם כשהסבירו לנו שזה יכול להיות לטובת הילד ושזה יפתח אותו, לא הקשבנו. רצינו פיתוח אישי בעטיפת צמר גפן, בלי התמודדות או חיכוך מיותרים. בסופו של דבר ואחרי הרבה לחץ, הבאנו לכך שהילד ישובץ עם החבר הכי טוב שלו באותה כיתה, והיינו גאים באופן שבו הצלחנו לדאוג לכך. הילד הסתגר ונשאר עם החברים הטובים שלו מהיסודי לכל אורך החטיבה. הוא לא הכיר חברים חדשים, אך שמחנו כי הוא צלח את החטיבה בלי להתמודד עם אתגרי הלבד.

אימא ואבא יסדרו

מאוחר יותר, בתיכון, דאגנו שילך למסיבות עם בקבוק אלכוהול בתיק, למרות התנגדותנו העקרונית לצריכת משקאות חריפים בגיל הזה. כל החברים מביאים בקבוק אלכוהול, אז שהילד שלנו לא יביא? שוב לא רצינו לפגוע בו מבחינה חברתית, וגם האמנו בכל ליבנו שהשיחה הפתוחה עם הילד חשובה יותר מהצבת גבולות או שמירה על החוק. עצם זה שהילד שלנו דיבר איתנו וסיפר לנו שהוא רוצה לשתות גרם לנו נחת. היינו גאים בו שהוא דיבר ולכן אפשרנו לו לשתות – במידה – כי זה מה שסיכמנו והוא הבטיח שלא יגזים. אמרנו לעצמנו שהרי בכל מקרה הוא ישתה, אז לפחות אנחנו יודעים איפה וכמה. חשבנו שאנחנו שולטים במצב, הרי הצלחנו בכך לכל אורך הדרך. וגם כשחזר שיכור ומקיא, שמחנו שהוא חזר הביתה ולא הסתיר, כי הפתיחות בינינו והיכולת לדבר על הדברים חשובות יותר מהצבת גבולות. לא כעסנו וחיבקנו וכיסינו במיטה ילד גדול בשמיכה חמה.

גם בתיכון התווכחנו עם המורים, הפעם על המטלות הרבות שחילקו לילדים. לא הבנו למה מכבידים על הילד שלנו. קשה לו, אז אולי אפשר לוותר? למה צריך להילחם על חמש יחידות אם הוא ירגיש יותר טוב ונוח בארבע יחידות? למה הוא בכלל לומד תנ"ך, היסטוריה וגיאוגרפיה? אלה מקצועות שלא ישרתו את עתידו, ולכן הם חסרי תועלת. הפעלנו לחץ על המערכת, וביקשנו שחובות הלימוד יהיו מצומצמים ככל האפשר, רק המינימום ההכרחי, כדי שיהיה לילדים כמה שיותר קל ולא מכביד. עשינו הכול כדי שההתמודדות של הילד תהיה קלה ומאפשרת, רכה ומעניינת.

ואז הגיע הצבא. לפני הגיוס דאגנו לשלם על כל ההכנות האפשריות: הכנה לצו ראשון, הכנה לגיבוש, אימון אישי לראיונות האישיים וכל מה שניתן להשקיע בו כדי שהילד שלנו יצליח, כי לא היינו בטוחים שהוא יכול להצליח בלי זה. לא בגלל שמשהו לא בסדר בילד שלנו, זה בטח לא, אלא משום שמשהו לא בסדר במערכת בכלל ובלי ההתערבות שלנו שום דבר לא יסתדר. כשהוא התגייס לצבא, היה לנו קשה יותר והיינו המומים ומאוכזבים. לא היה לנו איש קשר, טירוף. לא היה ממש עם מי לדבר. הופתענו לגלות עד כמה הצבא מיושן – צבא שלא מדבר עם ההורים ולא מציע איש קשר שאפשר להתלונן בפניו. אבל לא ויתרנו והשגנו מפקד כזה או אחר, ובכל פעם שצץ הצורך, הפעלנו לחץ בהודעות וטלפונים ושאלות. כשהילד שלנו קיבל ריתוק מיהרנו להתקשר למפקד ולערער על סמכותו, שהרי לאור מה שהילד עשה מספיק לתת רק כמה שעות ביציאה, לא? והתאכזבנו שלא פעלו כפי שביקשנו ושוב התלוננו על הצבא והמפקדים וסיפרנו בכעס לכל השכנים. כשילד הצליח להשלים מסלול קרבי היינו גאים בו, אבל אז הוא התלונן שהשירות משעמם, שאין  פעילות ושרק שומרים כל הזמן, וביקש לנטוש באמצע. שוב כעסנו על הצבא שלא דואג לו לגיוון והסכמנו שכדאי לו לעזוב, כי באמת הצבא לא בסדר. והוא עזב כך באמצע – הוציא פטור ויצא.

אחרי חצי צבא הילד, שאינו ילד עוד, מצא עבודה. שמחנו בעצמאותו עד שחזר יום אחד הביתה וסיפר איך הבוס כעס עליו על שאיחר או לא עבד כמו שצריך, ואנחנו מיהרנו להגן עליו, לומר דברים קשים על הבוס ולהציע לו לעבור עבודה, כי איזה מין בוס מדבר ככה וכמה לא בסדר מקום העבודה הזה.

סימני שאלה

ואז הגיע שבעה באוקטובר.

אירוע אכזרי, קיצוני ומטלטל, שזעזע את העולם בכלל ויהודים וישראלים בפרט. אירוע בלתי ניתן לעיכול גם אחרי יותר מ-400 יום, שחייב את כל החברה הישראלית לגייס כוחות ולהתמודד עם פעולות, מראות, מחשבות ותופעות בבית, בקהילה, בעבודה, בצבא ובמדינה.

כל ניסיון להגן על הילדים שלנו נתקל בנוכחות המחרידה של הזוועות. הן שם מול עינינו, בלי הרבה סינונים, ואי אפשר להעלים אותן. אשליית הביטחון התנפצה בפנים, ופתאום חלחלה לתודעה ההבנה של האבסורד בהתנהלות שלנו כהורים; מקודם ניסינו להגן על ילדינו אף שהסכנה הייתה נמוכה יחסית, ואילו כעת אל מול הסכנות הרבות סביבנו היכולת שלנו להגן עליהם נמוכה יותר. לא רק שאנחנו חיים עדיין במזרח התיכון ומוקפים מדינות עוינות, אלא שארגוני הטרור עדיין פעילים, גם אם ספגו מהלומות, והמדינה שרויה במצב ביטחוני רגיש ומסוכן במיוחד.

ואז נשאלת שאלת החינוך הליברלי –  כיצד חינכנו את ילדינו? מה לימדנו אותם לגבי סמכות ולגבי האנשים שיש לסמוך עליהם? אילו כלי התמודדות נתנו להם במהלך חייהם בהתנהלות עם חברים; עם גננת, מורה וכיתה; עם מפקדים ובוסים?

שבעה באוקטובר במלוא אכזריותו הוא אירוע שמזמין סימני שאלה גדולים בנוגע לחינוך שלנו כהורים. אכן, המערכות סביבנו לא במיטבן וטעונות שיפור, אבל לפני שנפנה אצבע מאשימה לעברן, האם אנחנו יכולים כהורים לבחון מחדש את החינוך הליברלי שלנו? האם הוא מפתח ומעודד סמכות? האם הוא מסייע לצעירים שלנו לסמוך על עצמם ולחזק את החוסן הנפשי שלהם ואת כושר ההתמודדות שלהם עם מציאות שונה, אתגרי סביבה ואנשי סמכות?

דווקא מתוך חיכוך

משבר הוא הזדמנות לשינוי ולתיקון. כהורים בחברה הישראלית, מה התיקון המצופה בחינוך הליברלי? התפיסה שצריך להתגונן מפני העולם או להתלונן עליו מתגלה לפתע כלא רלוונטית. מסתבר שליווי צמוד של הילד וסידור חייו בכל שלב, מהגיל הרך ועד אחרי הצבא, אינם בדיוק השיטה שמפתחת חוסן בהתמודדות עם אתגרי החיים, ובעיקר החיים בישראל. יתרה מכך, העובדה שאין גוף או אדם סביבנו שאנחנו יכולים לסמוך עליהם במאת האחוזים נובעת אולי מהחינוך המגונן יתר על המידה, שהחליש וערער כל מרחב של סמכות, עד כדי כך שהילד לא יכול לסמוך אפילו על עצמו.

הנחת יסוד חשובה בחינוך היא שהילד שלנו לא מושלם. הוא אמנם שלנו ואנחנו אוהבים אותו עד אין קץ, אך אין זה אומר שההתנהגות שלו בהכרח נכונה או מותאמת לנסיבות. לא, אין ילדים מושלמים וכולם טועים בשלב כלשהו. ואולם, כמו שרכב יכול להתקדם רק כשהוא בא בחיכוך עם הכביש, דווקא מתוך החיכוך באתגרים ובכישלונות הילדים יכולים לפתח כוחות וחוסן נפשי. כשכל חיכוך שהילד מתמודד איתו נחווה על ידי ההורים כתקלה או כעוולה וגורם להם להיחלץ לעזרתו, הילד מבין שאין לו הכוחות להתמודד עם אתגרים, קשיים ובעיות. באופן מוטעה הוא מבין שהוא צריך את אבא או את אימא גם כשהוא בן 30. איך יוכל לסמוך על עצמו אם לא יחווה קשיים ולא יגלה איך הוא מתמודד בכיתה בלי החבר הכי טוב או בשירות צבאי שלא ייחל לעצמו? כשאין התמודדויות, פתאום כל חיכוך קטן הופך למשבר. כשמעליבים אותו בעבודה, הוא לא בא למחרת. הולך.

כשאדם לא יכול לסמוך על עצמו, איך תתפתח סמכות? מה המשמעות של סמכות, אם לא היכולת שלנו לסמוך זה על זה? בכל פעם שהילד שלנו נפגע, הפידבק שהוא מקבל מאיתנו הוא שהסביבה לא בסדר ושהוא כן פעל כראוי, ללא קשר לדרך שבה בחר להתנהג. הוא לא לומד להפגין אכפתיות כלפי החברה, לומר ״סליחה״ כשהוא טועה או ״תודה״ כשהוא מקבל מתנה, ולשמור על שפה ראויה או על הידיים בכיסים. הוא יכול להיות מי שהוא והסביבה צריכה להכיל אותו. היא צריכה להתאים את עצמה אליו ולא ההפך.

כשהנחת העבודה אינה עומדת במבחן המציאות נוצר פער – ולילד החמוד שלנו הכול הופך לקשה, כי הסביבה לא נועדה להתאים את עצמה לפרט. להפך, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו ולהסתגל לסביבה. כשאנחנו מצפים שהסביבה תתאים את עצמה אלינו, כמעט כל חוויה הופכת לאתגר וקושי. דווקא כשהחינוך מגונן מדי, פעולות מחיי היומיום, כמו להזמין בחורה לצאת, להתמודד עם אנשים שונים ממני בצבא או לנהל שיחה מורכבת או קונפליקט, נעשות לפתע מורכבות ומאיימות, והחיים – גם בתנאי שפע ונוחות (מדומים או אמיתיים) – מאתגרים כפליים. התגובה לסיטואציות הללו תהיה בריחה, התעלמות, שליחת ווטסאפ במקום לדבר ואפילו חסימת המספר.

הקושי של הילד נובע מעצם העובדה שאין לו הכלים לסמוך על עצמו. ההורים לא סמכו עליו בהתמודדויות בחיים, ולכן הוא כבר לא סומך על עצמו ושואף להישאר באזור הנוחות שלו. כך נחלשת תפיסה של סמכות. כמו שהילד לא סומך על עצמו, כך מתערערת גם היכולת לסמוך על מערכות וגדל החשש ממצבים ומארגונים. אין אמון באיש והכול נראה מסוכן ולא בטוח. לא מספיק שההורים סומכים על עצמם, צריך שגם הדורות הבאים יסמכו על עצמם ועל סביבתם.

דחיפה להתמודדות

החינוך המגונן לא הוכיח את עצמו, אבל הוא עדיין רווח. אולי דווקא במציאות המאתגרת שלנו, בארץ קשוחה כמו שלנו, החינוך המגונן לא רלוונטי עוד. הוא כנראה מעולם לא היה רלוונטי, אבל כיום על אחת כמה וכמה, מאחר שהוא לא מכין את הדורות הבאים להסתגלות, למציאת כוחות פנימיים ולהתמודדות.

החיים הם גלגל. כשהילדים קטנים הם נשענים על הוריהם כדי ללמוד מהי סמכות, ובהמשך הם גדלים להיות בני סמכא ודואגים לסביבה, לילדיהם שלהם ובבוא העת להוריהם. היכולת לפתח סמכות נובעת מתפיסה חינוכית שמכירה בחשיבותה של סמכות. כדי שהילד יחווה סמכות הוא צריך להתנהל בתוך גבולות ברורים. אנו ההורים צריכים לספק לו משענת מוצקה שאפשר להישען עליה מחד גיסא, ושתדחוף אותו להתמודדות מאידך גיסא; משענת שלא מוותרת לילד ובכך לא מוותרת עליו. אם הילד מבקש הסעה לחוג, אך יש לו אפשרות להגיע לשם גם באוטובוס, כדאי שיבחר באפשרות השנייה. אם נסיע אותו נמנע ממנו להתמודד עם הסיטואציה ולקבל הזדמנות נוספת לחיכוך ולסמכות. איך ידע לסמוך על עצמו? איך ידע לסמוך על מערכות? איך יבסס סמכות? איך תתפתח מכאן גם מנהיגות? הפחדים שלנו מהסביבה המאיימת מצמצמים את טווח החינוך של הילד ואת היכולת שלו לפתח ביטחון בסמכות של אחרים ושל עצמו.

אסון שבעה באוקטובר הטיל זרקור גם על היבט אחר בחינוך – גילינו מחדש את התועלת במקצועות שירדו מגדולתם, כגון גיאוגרפיה, היסטוריה ואזרחות. ילדים גדולים שואלים שאלות כמו ״איפה העוטף?״, ״איפה עזה ואיפה לבנון?״, ״מה זה אומר קו כחול וירוק?״ או ״איפה עובר הגבול?״. הם אינם מכירים את ההיסטוריה של ארץ ישראל על כל מורכבותה, את מלחמות ישראל, את ההיסטוריה של העם היהודי בתפוצות ואת תולדות הציונות.

כמה מביך היה לשמוע כזו בורות במפת ישראל, בהבנת גבולותיה, בהבנת המשמעות של גבולות בכלל והמאפיינים שלהם. לפני שבעה באוקטובר, אנו כהורים היינו מאשימים בכך מיד את מערכת החינוך, בטענה שלא טרחה ללמד את המקצועות הללו, ושאם לימדה לא לימדה את התכנים החשובים. ואולם, בחינוך הליברלי פוסט שבעה באוקטובר תפקידנו לברר עם עצמנו מהו החינוך שאנחנו רוצים לקדם, מה אנחנו כהורים דורשים מהילדים שלנו. לימודי גיאוגרפיה והיסטוריה התגלו כרלוונטיים להבנת המציאות ולהתמודדות איתה. התפיסה התועלתנית האישית, הדוגלת בלמידה צרה שתפקידה להבטיח מקום עבודה מסודר, נמצאה פחות רלוונטית ומותאמת למציאות המורכבת. לעומתה, תפיסה של הרחבת אופקים מאפשרת התפתחות, העמקה וציפייה גבוהה מהיכולות של הילדים שלנו. אם הם כל כך חכמים כפי שאנחנו חושבים, מדוע שלא ילמדו יותר ולעומק? מדוע לצמצם את הלימודים לשלושה מקצועות שאינם בהכרח החשובים ביותר לפרט ולמדינה במובן הערכי-רעיוני?

פרדוקס החינוך הליברלי

האחריות כלפי החברה כולה מתחילה כבר בתהליכי החינוך בבית. אם ברצוננו לפתח בילדים רצון למעורבות חברתית ותחושת אחריות ציבורית, אנו מוכרחים להבין מה קורה בחברה כולה, במדינה כולה. ואיך נדע אם לא נלמד? עלינו להתבונן במראה ולשאול מה אנחנו משדרים לילדים. האם נתנו משקל ללימודי היסטוריה וספרות, גיאוגרפיה ואזרחות? האם אנחנו מדברים בבית על העובדות והנתונים בתחומים האלה או שבעצם אפשרנו להפסיד לימודים בתחומים האלה לטובת חופשה משפחתית בחו״ל? מה שנתפס לעיתים על ידינו ההורים כשיח פרטי שלנו במשפחה הוא למעשה תופעה הורית רחבה. לכן, כדי לבסס הורות אחרת, רלוונטית יותר למציאות שלנו, כל אחד צריך לנסות ליישם אותה עם ילדיו, ומשם יכולת זו תתפשט ותהפוך ללגיטימית בקהילות הורים למיניהן.

מסוגלות מגיעה ממאמץ, אך גם מתחושה שסומכים עליך שאתה יכול לעשות את מה שאתה לא אוהב ולהתאמץ כשקשה לך. לא מוותרים. הוויתור, שבא ממקום של נוחות והגנה, מחליש את הדורות הבאים. הוא מחליש את הכוחות הפנימיים שמובילים תהליכים, לוקחים את המושכות והופכים את הילדים לבני סמכא.

אחת התופעות הפרדוקסליות בחינוך הליברלי היא האופן שבו הוא מכיל לגיטימציה לשיח על מצוקות רגשיות ולדיאלוג עמוק על חיי הנפש, לצד מוכנות מעטה לתת מקום להתמודדות עם רגשות קשים כגון כעס, תסכול ואי נחת. זאת משום שהסמכות המגוננת גם שומרת על הילד מרגשות קשים. אם הוא כועס צריך להרגיע אותו, אם הוא מתוסכל צריך להעלים את התסכול. אם כעסתי על הילד אני מוצפת ברגשות אשמה, כי אסור לכעוס על הילדים או לתת פידבק שלילי על ההתנהגות שלהם. לעיתים, הורים מנסים לפתור אותם רגשות קשים אך אנושיים כל כך בעזרת טיפול פסיכולוגי. במקום לחנך יש ניסיון ״לטפל״ ברגשות הלא נעימים ולהעלים אותם, ואפילו הביטוי ״ילד מחונך״ נשמע ארכאי ולא רלוונטי ללקסיקון ההורי העכשווי.

זילות הסמכות

ללא יכולות של עיבוד רגשות, ילדינו יתקשו להתמודד עם ויכוח, עם סכסוך או עם אי הסכמה. במקום להתמודד הם יעדיפו לפרוש, להסתגר, להתבודד. אם מעולם לא אמרו להם ״לא״, כיצד יוכלו להכיל סירוב או להבין שלא זה לא? הפתגם ״חוסך שבטו שונא בנו״ אינו מעודד ענישה פיזית של הילד, אלא הצבת גבולות בבית שאיתם הילד צריך להתמודד מבחינה רגשית. זוהי התשתית שמסייעת בפיתוח תהליכי תקשורת בינאישית, סמכות אישית ועקב כך גם סמכות ומנהיגות רחבות. החינוך הליברלי המגונן מקטין את הסיכוי לפגוש מנהיגים ומנהיגות איכותיים סביבנו. כשכל אחד עושה לביתו, איש לא סומך על איש ואין מספיק אנשים איכותיים שסומכים על עצמם להיות מנהיגים, לא מן הנמנע שהרבה מעמדות הכוח יאוישו על ידי אנשי שררה שלא בהכרח מאמינים בערכי הליברליזם, ולא על ידי בעלי סמכות עמוקה ויסודית שיכולים לעמוד איתן בסערות החברה והפוליטיקה.

חינוך לסמכות ליברלית ציונית ואיתנה לא רק מקדם חוסן ומנהיגות, אלא גם מעודד שיח עמוק והתמודדות עם מורכבויות גדולות ושאלות מוסריות ואתיות מאתגרות שבפניהן ניצבת החברה הישראלית. כל אלו מתאפשרים כשאנו סומכים על עצמנו שנוכל לשאת תסכול, אי נחת ומורכבות, ובכך לנהל דיונים פוריים בינינו (למרות ואולי בזכות הדעות השונות) ולגבש תפיסה משותפת ותנועה לפעולה.

אין מנוס מלהסיק כי קיימת בעיית מנהיגות בחברה הליברלית, וחלק מהבעיה נובע מאותו חינוך מגונן שלנו שיצר זילות בכל הקשור בסמכות. אנו ממהרים להתלונן על מי שנמצאים בעמדת הסמכות, לערער על יכולתם להוביל ובמקרים קיצוניים אף דואגים לפיטורם. אנחנו לא סומכים על אף אחד, גם לא על הילדים שלנו. תפיסות חינוכיות המקדשות הגנת יתר ונוחות מחלישות אותנו. למרות כל המוטיבציות לשכלול המיומנויות הקוגניטיביות או הגופניות של הילדים שלנו, עלינו לזכור שחוסנה של חברה הליברלית נשען על החוסן של חבריה.

הפרטי הוא הציבורי

ניקח לדוגמה את המחאה נגד המהפכה המשפטית. אם נתבונן על גיל המפגינים, נראה שהגרעין הקשה שלהם מורכב מבני 40 ומעלה, הורים לילדים. לעומת זאת, הרבה צעירים התומכים במחאה ממקמים את הנוכחות בהפגנות במקום השני או השלישי בסדר העדיפויות, ונדמה שרבים מהם, אולי רובם אפילו, אינם חשים צורך בהול להיות מעורבים חברתית.

אנחנו לימדנו את ילדינו לדאוג לעצמם, ולהאמין שעולמם הפרטי חשוב הרבה יותר מעולמם הציבורי. עכשיו הגיעה העת לאזן את התמונה החינוכית המצטיירת לנגד עינינו. תפקידנו לדאוג שחינוך ילדינו יכלול את תפיסת הגם וגם – גם הפרטי חשוב וגם הציבורי חשוב. זאת ועוד, הפרטי מושפע מהציבורי וההפך, וכל ניסיון להפריד ביניהם אינו מציאותי ומכשיל את התודעה. חינוך לסמכות מחייב אותנו לסמוך על הילדים שלנו ולתת להם להתמודד, לחשוב, לבחון מחדש את מה שהם מאמינים בו ואת מה שנכון ולא נכון לדעתם לעשות לטובת הכלל. בעיקר עלינו לעודד אותם לראות בעצמם את הציבור כולו, כי מהו ציבור אם לא אוסף של פרטים?

מסלול המראה לחינוך לסמכות

נחזור לראשית הדרך. כשהילד חוזר מהגן ואומר שהרביצו לו, נברר איתו קודם כול מה קרה, ואם נגלה שגם הילד שלנו הרביץ לא נמהר לתפוס את הצד שלו, קשה ככל שזה יהיה. כן ננחם, אבל גם נטפל באירוע מבחינה חינוכית, נלמד אותו לשאת באחריות ולא נרוץ לספר בהרחבה על כל המתרחש בקבוצת ההורים בווטסאפ. כשהילד שלנו יגיע לבית הספר היסודי, נסביר לו שגם אם קשה לו בלימודים זו הזדמנות למאמץ מבחינתו ושאנחנו סומכים עליו וניתן לו את הכלים הדרושים להצליח. אם לא העניקו לו יחס מיוחד, לא נורא. חשוב שילמד שכולם מיוחדים וכולם חשובים, לא רק הוא. כשיגיע לחטיבה ולא ישבצו אותו בכיתה עם החבר הכי טוב שלו, כמובן שנתאכזב, אבל לא נמהר לריב עם המערכת, אלא ננסה לברר ביחד מה ייטיב עם החינוך של הילד. נסביר לו שגם אם הוא מאוכזב, זה עשוי לסייע לו ולקדם אותו, שכל ההתחלות קשות לכולם ושאנו סומכים עליו שיתגבר. כשיגיע לתיכון ולא נרצה שישתה אלכוהול, נסביר לו שאנחנו מתנגדים. בלי הקלות ובלי בקשות. נאמין בעצמנו שאפשר גם להגביל וגם לנהל דיאלוג. זו כוחה של סמכות ליברלית שנותנת ערך ומקום למהותה של סמכות. כך גם נוכל להיות בטוחים שהוא מפתח חוסן נפשי לקראת ההתמודדות עם הצבא, העבודה וקשיי החיים בכלל, מתוך אחריות לחברה שבה הוא חי ולא רק למען מימוש עצמי.

חינוך משולב הכולל את ראיית הפרט בתוך קונטקסט של הכלל, מאפשר לפתח סמכות וחוסן, אחריות משותפת, ערבות הדדית ומוכנות לוותר לפעמים על צרכים אישיים למען הכלל. יש בכך הזמנה לפתח סמכות ומנהיגות ליברליות דמוקרטיות, מהסוג שקשה לאתר היום. זה תהליך שיאפשר גם התפתחות מוסרית וכוח להילחם על הערכים החשובים. התיקון נמצא בבית של כל אחד מאיתנו ושיטות החינוך שלנו כחברה ישראלית. חינוך הוא התשתית הבסיסית הראשונה והמכרעת. וללא קשר כרגע לכשלים של מערכת החינוך, תפקידנו כהורים הוא לבחון מחדש את השיטה הישנה של הסמכות המגוננת, ואת הרלוונטיות שלה ליום שאחרי שבעה באוקטובר. עלינו לבחון עד כמה היא מסייעת לילד, לנער ולבוגר לחיות ולבנות חברה ליברלית, דמוקרטית, ציונית ומובילה. כשנרשה לעצמנו להיות ההורים שמקנים לילדים את החינוך לסמכות, לאחריות, להרחבת אופקים ולאזרחות דמוקרטית, ציונית וליברלית, נעלה על מסלול המראה למנהיגות רלוונטית בחברה ולמדינה.