תוצאות ומהר – השעון המתקתק של המנכ"ל - מכון מעברים
182
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-182,single-format-standard,unknown,wp-accessibility-helper,accessibility-contrast_mode_on,wah_fstype_rem,accessibility-underline-setup,accessibility-location-right,ajax_fade,page_not_loaded,,hide_top_bar_on_mobile_header,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-17.2,qode-theme-bridge,qode_advanced_footer_responsive_1000,qode_header_in_grid,wpb-js-composer js-comp-ver-5.6,vc_responsive
תוצאות ומהר

תוצאות ומהר – השעון המתקתק של המנכ"ל

אחרי מכרז מורכב שבו גבר על הרבה מועמדים טובים הוא התקבל לתפקיד. פעם ראשונה מנכ"ל. האתגר העסקי עצום – החברה פועלת בענף שהרגולציה משנה בו את כל כללי המשחק, והרווחים נמוכים יחסית לחברה עם עבר משגשג. עוד לפני שהתחיל לעבוד כבר מצופה ממנו להביא תוצאות – ומהר. הוא בחור רציני, משנס מותניים, מחייך לכולם ומשדר שהכול בשליטה. המערכת מתחילה לרוץ ולעמוד בקצב המטורף שלו. עובדים הרבה, במרץ ובהתלהבות. צריך להראות מכירות ולהראות הכנסות, והמנכ"ל מכניס בכולם אווירת תנועה חיובית. ערב אחד עמדנו במרפסת של המשרדים עם קפה וסיגריה. שאלתי "מה יהיה?", והוא אמר: "מצוין, מעולה. אנחנו בכיוון הנכון, הכול טוב. למה את שואלת?" "כי אני מודאגת", אמרתי. "אין לך מה לדאוג, עלינו על הגל, כולם איתי". "ובכל זאת", שאלתי, "זה נורא כל כך לדאוג?" "אני לא אוהב את זה", הוא אמר. "אבל אולי הכי נכון לדאוג, לא ממקום חלש אלא ממקום חושב ושואל. יכול להיות שאנחנו לא במסלול הנכון?" ואז הרגשתי לא נוח, אבל נאלצתי להנמיך את קולי ולומר "אנחנו פשוט עושים יותר מאותו דבר, רק מהר יותר… אני לא בטוחה שזה הפתרון." הוא הסתכל עליי ושתק. אחרי כמה רגעי שתיקה הוא שאל "אז מה מבחינתך הפתרון?" "אני לא יודעת". "נו… אז למה את מערערת אותי, אם אין לך פתרון אחר? אני לא יכול לסבול את זה". התעקשתי: "אם היינו מבינים טוב יותר את הבעיה, היה לנו סיכוי לדעת את הפתרון. אבל בשביל זה צריך להרגיש נוח לפעמים לא לדעת". אחרי הרהור קצר הוא אמר "אין לי זמן". שתקתי. את זה הבנתי מצוין. בזה הוא צודק לחלוטין, אין לו זמן. אף אחד לא נותן לו זמן – לא הדירקטוריון, לא השוק, לא התוצאות העסקיות שנמדדות כל חודש, לא הפוליטיקה ולא התקשורת.   אנחנו מכשילים את המנהיגים שלנו והם מכשילים אותנו. שאלת הזמן היא תמיד שאלה של סדרי עדיפויות: מה משתלם יותר לעשות – לעצור ולחשוב מה נכון לעשות ואיך נכון לעשות זאת? להבין טוב יותר איפה הבעיה ומה הפתרון המתאים? או שכדאי לרוץ מהר, לעשות יותר ולקוות לטוב? אנו חיים בעידן של שפע, עם מגוון רחב של אפשרויות, טכנולוגיות מתקדמות וגלובליזציה. הקצב המהיר של החיים, של העברת המידע ושל השינויים יוצר ציפיות גבוהות מבעלי תפקידים בכירים, ומצופה מהם לפעול מהר. מחד גיסא במציאות זו המנהל חשוף לידע רב, להזדמנויות עסקיות רבות ולמרחב גלובלי לפעולה, ומאידך גיסא הוא פועל מתוך תחושת דחיפות והכרח להראות תוצאות ובמהירות. הציפיות לתוצאות מהירות הן חלק מרכזי בהגדרת הצלחת המנהל בתפקיד. מנכ"ל, פוליטיקאי, מנהל בכיר – כולם נבחנים ביכולת שלהם לעמוד בקצב, להיות חדשניים, יעילים ומובילי שינויים מהירים ומוצלחים. המשמעות האופרטיבית היא שהמנהל נמצא בעמדת  הישרדות – עליו לדאוג למקומו, לעמדתו ולהצלחתו להעמיד את החברה על הרגליים, להביא רווחים או לפתור בעיות במהירות, והכול בתנאים של חוסר זמן. מציאות כזו מגבירה את החרדה ואת הצורך בפתרונות מידיים: כתיבת תכניות פעולה, הצבת מטרות ויעדים, הכנסת כל המעורבים לתנועה בלתי פוסקת והגברת העשייה עוד ועוד. בדרך פלאים זמן רב מתבזבז על עבודה שאינה בהכרח בכיוון הנכון ועל החלטות שאינן בהכרח נכונות לקידום תכלית העשייה, והכול כי חייבים תוצאות ומהר. האתגר של המנהל הבכיר הוא לא לתת לתאוצה ולקצב לסחרר אותו; היכולת להניב פירות בעלי ערך במציאות כל כך מסחררת תלויה דווקא בתנועה בכיוון הפוך מהאנרגיה הכללית. עליו למצוא את הדרך לערוך ניתוח מעמיק – בכוחות עצמו ובשיתוף עמיתים – של המציאות, של הבעיות ושל הצרכים. עליו להיות "לא יודע", "לא בטוח מה נכון". דווקא הביטחון להיות באי-ידיעה, לשאול שאלות ולחפש תשובות יכול להיות הכלי החשוב ביותר להשגת תוצאות משמעותיות ובמהירות הנדרשת. למחרת לא יכולתי לישון. ישבנו יחד במשרדו שבועיים לאחר אותה שיחה במרפסת. הוא התחיל לשטוח בפניי את אירועי השבועיים האחרונים. משראה שאני שותקת מיהר לומר: "שלא תחשבי, אני יודע מה עובר לך בראש… אני כבר קידמתי כמה מהלכים". "מה זאת אומרת?", שאלתי. הוא נשען אחורה, המתין רגע והפנה את מבטו לדלת, כביכול כדי לוודא שאף אחד לא מתכוון להפריע לנו, ואמר "לא ישנתי כל הלילה אחרי שיחתנו. לא סיפרתי לך, אבל למחרת הייתה לי פגישה עם ראובן (יו"ר החברה). הוא היה מאוד קצר וענייני אבל הצלחתי לשתף אותו בשיחתנו, ואפילו הצעתי לערוך מפגש מצומצם עם כמה בעלי עניין רציניים ולצאת ליומיים לחשוב איך מתמודדים עם הבעיות הקשות שלנו". ישבתי נפעמת, אהבתי כל מילה ששמעתי, לא היה צורך לדבר. הספיק חיוך שלי והוא הבין. "ידעתי שתאהבי את העניין, עכשיו רק צריך לדעת מה עושים שם. את יודעת שזה חייב להצליח, זה על הראש שלי." "אל תדאג", אמרתי, "עכשיו כשאנחנו עוצרים לחשוב אין לי ספק שזה יצליח."

אין תגובות

הוספת תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות צבעים