מנהיגות מערכתית - מאזן הכוחות בין מגזרים - מכון מעברים
1286
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1286,single-format-standard,unknown,wp-accessibility-helper,accessibility-contrast_mode_on,wah_fstype_rem,accessibility-underline-setup,accessibility-location-right,ajax_fade,page_not_loaded,,hide_top_bar_on_mobile_header,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-17.2,qode-theme-bridge,qode_advanced_footer_responsive_1000,qode_header_in_grid,wpb-js-composer js-comp-ver-5.6,vc_responsive

מנהיגות מערכתית – מאזן הכוחות בין מגזרים

גבולות בעידן המודרני:

המאה ה-21 מאופיינת במשברים כלכליים וחברתיים נרחבים. נראה שהקפיטליזם מגיע לקצה יכולתו לשפר את איכות החיים באופן נרחב.

הגלובליזציה, הטכנולוגיה והמורכבות העצומה יצרו מציאות שבה השיח על מנהיגות הפך כביכול עקר מתוכן. כללי המשחק השתנו.

 

כיצד ניתן להנהיג ולהוביל בתוך מציאות בלתי יציבה ובלתי צפויה כל כך?

ג'יימס מקרגור ברנס כינה זאת 'משבר המנהיגות של המאה ה-21'.

אחת השאלות הגדולות בימינו היא שאלת הגבולות. הסלולר הוא דימוי בולט ביותר לפריצת הגבולות של העידן הנוכחי, שבו ניתן לקיים שיח במספר מישורים – אדם יכול לדבר מול אדם נוסף בזמן שהוא מנהל שיחה אחרת בסלולר עם אדם אחר על משהו שונה לחלוטין, והכול קורה באותו הזמן ומלווה בתחושת לגיטימציה לנהל מישורים שונים של יחסים ושל שיחות בו-זמנית.

נוצרה מציאות בה נחצו גבולות במישורים רבים בין הלאומי לבין-לאומי, בין העבודה לבית, בין העסקי לחברתי ובין הממשלתי לעסקי, בין תאגידי ענק למדינות, בין מוסדות חינוך להורים, לתלמידים ולרשויות. כבר לא ברור מי אחראי על מי ועל מה, איך ומתי, ואפילו בשפה ניתן לראות פריצת גבולות בין שיח ענייני לשיח אישי, בין שיח דיפלומטי לשיח חברי. ניתן לראות פריצת גבולות גם בין הציבורי לאישי, בין מקצועיות לנטוורקינג, בין פרסומת לסרט, בין עובדות לדעות, בין עיתונאות ליחסי ציבור וכיו"ב.

ניהול במהותו כולל הובלת הדרך לאור מטרה, הסדרה והשגת תוצאות. המשמעות הצרה של הניהול היא שיש דרך, ולדרך זו יש גבולות. בעידן שבו הגבולות פרוצים, נפרצים או שלא נתפסים כגבולות כלל, עולה השאלה – עד כמה למנהיג יש יכולת להשפיע בתוך עולם כל כך דיפוזי? בעולם שבו רמת התלות ההדדית בין משתנים רבים גדלה כל כך? שבו עסקים יותר חזקים ממדינות? שבו גבולות בין מדינות מאבדים ממשמעותם? שבו כבר לא ברור מי מכתיב את סדר היום, ממה מורכב משחק הכוחות ומיהם השחקנים?

המציאות הרב-מערכתית שבה הגבולות מטושטשים יצרה שתי תופעות מרכזיות: האחת, תחושת חוסר אונים של מנהלים ומנהלות, מנהיגים ומנהיגות – מי שאמון להיות הבוגר/ת האחראי/ת במערכת, ועליו החברה נשענת. השנייה, תחושת חוסר אמון של קבוצות אוכלוסייה שונות כלפי הנהגות.

מנהלים ומנהיגים רבים בחברות גלובליות יטענו בגאווה מסוימת כי "במציאות כזו, כשכיוון הרוח משתנה, המנהיג נדרש לכוון נכון את המפרש עם כיוון הרוח, ככה שורדים". הנהלות שלמות בוחרות להתאים עצמן לכיווני הרוח המשתנים, להבדיל מתפיסת מנהיגות שדוגלת בהובלת חזון, שדואגת לחתור גם נגד הרוח. הנטייה להתאים את עצמנו לכיוון הרוח נוטה להחליש את מהותה של המנהיגות. כשיש כיוון ברור לעיתים צריך להתגבר על רוחות שמושכות לכיוון מנוגד לרצוי. אם ההנהגה טוענת שיש לפעול אחרת כי המציאות בחוץ משתנה, אז מי הוביל את אותה מציאות להשתנות? דוגמאות לכך ניתן לראות בהתאמת תכנים לרייטינג, בבחירת הפצת עמדות על בסיס רצייה חברתית, בכתיבת שירים שיתאימו לטעם הקהל וכיו"ב. כל אלו הן עדויות לתחושה רווחת של חוסר האונים ולשיח המוכוון להישרדות ולא למנהיגות.

תופעה נוספת, של חוויית חוסר אמון, מתבטאת במחאות חברתיות, מהפכות ושיח ציבורי אינטנסיבי ורחב העוסק באובדן אמון. ביקורת נוקבת על מנהיגים ומנהלים הפכה להיות עניין שבשגרה. האדם ברמת הפרט חש חוסר אונים כלפי מוסדות, שירותים, מוצרים, מדינות, חברות גלובליות וכו'. החוויה הרווחת היא ששיקולים עסקיים ופוליטיים תופסים את מקומה של הדאגה ללקוח, לפרט ולציבור בכלל. רמת הכעסים, התסכולים והביקורת הולכת ומתעצמת, ומתבטאת כיום בהיקפים נרחבים ללא עכבות, לא בבחירת המילים ולא בפעולה.

החברה נמצאת בצומת, צומת מהותית: חוסר מנהיגות מתאימה מייצר באופן פרדוקסאלי מבנה מנהיגות ארכאי של "המושיע" – אדם אחד או קבוצת אנשים אחת שמנקזים אליהם שליטה מאסיבית, או לחלופין חוסר מנהיגות גמור וכאוס כללי בנורמות ההתנהגות ובכללי המשחק, מה שמביא לכוחנות, לאלימות גואה ועוד. שתי תופעות הרסניות אלה מזינות זו את זו. ככל שההנהגה לא יודעת כיצד לנהוג במציאות המשתנה, היא מחפשת פתרונות מהירים, ומבטיחה הבטחות שווא שאין ביכולתה לממש, וכך האמון בה יורד וחוויית חוסר הביטחון בציבור עולה. הציבור מצידו מגביר את הלחצים כלפי ההנהגה שעוד יותר נחלשת אל מול עומס הלחצים. לכן מתחזק הצורך בביסוס ופיתוח מנהיגות חדשה, שתהיה רלוונטית ומותאמת למציאות המשתנה.

גישת הפעולה הרב-מערכתית באה לחלץ את ההנהגה ואת המערכת כולה ממסד הלחצים. עם זאת, פעולה רב-מערכתית לא יכולה להצליח ללא הנהגה אמיצה, שלוקחת החלטות, הנהגה בטוחה בעצמה שמשמשת כמשענת עבור המערכות שתלויות בה.

פעולה רב-מערכתית היא פעולה קולקטיבית המעידה על היכולת לפעול ביחד. כבר זמן ממושך קיימת תנועה מאסיבית להקמת שיתופי פעולה, לעידוד שותפויות, לחבירה של גופים ומוסדות למען פעולות משותפות, איגום משאבים ויצירת ערך משותף. המגמה היא תוך-מגזרית ובין-מגזרית, והיא אחת הדרכים האפקטיביות יותר להתמודד עם המציאות המורכבת של ימינו.

עם זאת, פעולות קולקטיביות אלו אינן מצליחות מעצם היותם קולקטיביות. נדרשת שיטה עמוקה המאפשרת להן להצליח. כדי להבטיח תוצאה ברת קיימא ורלוונטית למציאות המשתנה, פעולה קולקטיבית חייבת לאמץ גישת התנהלות רלוונטית.

מהם העקרונות העומדים בבסיס של אותה גישת התנהלות רלוונטית?

  • מנהיגות הפועלת מתוך סמכות חדשה
  • זהות מעוגנת בעולם של שותפויות
  • בגרות מערכתית – מאזן הכוחות החדש ופעולה רב-מערכתית

מנהיגות הפועלת מתוך סמכות חדשה

מחקר מעניין הראה שבעולם המערבי הציבור נוטה לבחור לתפקידים בכירים מנהיגים גבוהים יותר מבעבר. זו אחת הדוגמאות לחיפוש האנושי אחר אדם סמכותי שמשדר ביטחון, עוצמה, כזה שניתן להישען עליו. כישורי פרזנטציה, תשובות חדות וברורות או גובה הם מאפיינים חיצוניים של מנהיג שנרצה לתת בו אמון טוטאלי, והם מקבלים תשומת לב יתרה. זהו מנהיג שהציבור מאמין שיהיו לו את כל התשובות ושיגן עליו. אלא שנטייה זו פחות רלוונטית לעידן של ימינו, שבו אין לאדם אחד את כל התשובות לשאלות עמוקות ומורכבות המאתגרות את המדינות, את אזרחיהן ואת תושביהן. הסמכות החדשה הנדרשת בעידן הגלובלי היא כזו שהביטחון העצמי שלה נובע מבפנים ולא ממשתנים חיצוניים. זו מנהיגות שלא בהכרח באה עם תשובות לבעיות, אלא עם ערכים וקווים מנחים ברורים לעשייה ולמציאת תשובות לשאלות מהותיות. עם כיוון ברור וידיעה מה היא רוצה להשיג, אבל עם פתיחות לדרך ולשותפים. הסמכות החדשה פנויה באופן פעיל ואותנטי לדיאלוג, לחשיבה משותפת, להבנת הבעיות ולפיצוח פתרונות.

האומץ והביטחון המצופים מהמנהיגים אינם מבוססים על אותה סמכות שהייתה נהוגה בעבר, בה למנהיגים היו כביכול את כל התשובות, וההישענות עליהם נבעה מהפגנת רוח סמכותית. כיום המנהיגים נדרשים להפגין ביטחון ואומץ להוביל את הדרך בלי לדעת את כל התשובות או התוצאות. נדרשת מנהיגות עם ביטחון בחזון, בצורך להחזיק בחזון, ביכולת להשפיע, להגיע לתוצאות, לייצר שינוי חיובי ובונה למרות מורכבות המערכת. נשאלת השאלה, מאיפה ניתן לשאוב את הביטחון והאומץ כאשר המציאות כל כך מעורערת ולא יציבה?

ראשית, תפיסת הסמכות החדשה מזמינה את המנהיגים והמנהיגות להישען בראש ובראשונה על עבודה מקצועית ועניינית תוך שמירת גבולות התפקוד שלהם; לקיחת אחריות מלאה על הטריטוריה עליה הם אמונים; פיתוח והרחבת תחושת המסוגלות באזור שבו יש להם יכולת לפעול באופן עצמאי; עיסוק בתוצאות ברות קיימא יותר מאשר עיסוק ב-SELF ובמשמעות של המהלכים על ה'אני'. המציאות משתנה בקצב גבוה, תחושת טשטוש הגבולות וחוויית הדינאמיקה הבלתי נשלטת מחזקות את המאווים הפנימיים שלנו להישרדות, את המשיכה לכוח לשם הכוח שנותן תחושת ביטחון. תפיסת האינדיבידואליזם מחזקת את תפיסת ההישרדות האישית והעיסוק האינטנסיבי ב'אני'. תפיסת הסמכות החדשה מזמינה את המנהיגים לחשב מסלול מחדש בהקשר זה, לנהל שיח ולעודד תפיסות היוצאות מה'אני' החוצה ועוסקות בשאלות מהות העשייה באופן משמעותי ואותנטי יותר מאשר בשאלות קבועות של ה'אני', הכוח שלי, העוצמה שלי, הקריירה שלי.

שנית, התפיסה של הסמכות החדשה מבוססת על הנחת עבודה של עצמאות של כל גוף לפעול בדרכו שלו. הנחה זו מזמינה את המנהיגים לוותר על הצורך בשליטה על מערכות וגופים אחרים. פעמים רבות ניווכח שכבעלי כוח וסמכות אנו נוטים לרצות לשלוט על המערכת שלנו ועל המערכות שבהן אנחנו תלויים, מה שמכונה בסלנג הניהולי "עיסוק בכיפופי ידיים". הסמכות החדשה מניחה שהמטרה של המנהלים אינה שליטה במקסימום מערכות, אלא איתור משותף של פתרונות לבעיות כדי להבטיח שיפור וצמיחה ברת קיימא.

אחת התופעות הנפוצות בסמכות הניהולית היום היא מחד שחרור שליטה מוחלט – למשל, המגזר הציבורי הממשלתי יגיד שאין לו יכולת להשפיע על המערכת פנימה, על כוח האדם או על השיטה, ולכן יחליט לוותר מראש ויפנה להשקעה בפרויקטים עוקפים ולהובלת פרויקטים מערכתיים משמעותיים בשיטות עוקפות מערכת, ומאידך ינסה להגיע לשליטה מלאה על כל המערכות על ידי מנגנונים רגולטוריים ואחרים של פיקוח, שיחייבו את המערכות לפעול כרצונו. ניתן לראות תופעות דומות במגזר העסקי באותן שותפויות בולעניות, המכונות 'שותפות' אבל מבוססות על כוחניות ושתלטנות במהותן, לעיתים ללא הצדקה עסקית אלא משיקולים בלתי עניינים ומתוך חרדות קיומיות במרחב הגלובלי.

זהות מעוגנת בעולם של שותפויות

בעידן של מורכבות, המנהיגים נוטים למהר לחפש שותפים כדי להיות "גדולים" אל מול רוע הגזירה. אלא שמשחק הכוחות הוא בלתי פוסק. חוויית אי-הוודאות והצורך בהישרדות מעצימים את הנטייה הנפוצה של השותפויות להפוך להשתלטות עוינת, לבולעניות או למודל להחרפת בעיות. כמות האכזבות, הכעסים והכישלונות עולה פי כמה על כמות ההצלחות בתחום זה.

איפה טמונה הבעיה?

כחלק מהתיאוריה הפסיכואנליטית, פרויד טען כי האדם מתחיל את חייו בסימביוזה כתינוק עם אמו. במהלך חייו עליו לפתח ולבסס את הזהות הנפרדת שלו, המרחב האינדיבידואלי שלו, ההבנה של מתי הוא נגמר והאחר מתחיל, מי הוא ומי האחר בטרם ייכנס שוב לקשר. בתהליך מקביל המתרחש בין מערכות, שותפות תצלח במקומות שבהם השותפים יגיעו אליה בבשלות גבוהה לגבי זהותם האישית. כאשר בקרב כל אחד קיימת בהירות לגבי הגבולות שלו ולגבי זהותו הייחודית והערך המוסף שהוא מביא לשותפות, ניתן לבסס עבודה משותפת או פעילות רב-מערכתית באופן משמעותי ולאורך זמן.

כדי לחבר בין גופים באופן מוצלח עליהם להגיע לשותפות עם גבולות ברורים. זהות מגזרית וענפית היא קריטית להצלחת שותפות בין מגזרית/בין-ענפית.

מנהיגים נוטים ליצור שותפויות כדי להתמודד אל מול מציאות מורכבת. עם זאת, על מנת להצליח בשותפויות עליהם להיכנס אליהן עם זהות עצמית חזקה ויציבה. טשטוש הגבולות של ימינו גורם לטשטוש בזהות ולחוסר בהירות לגבי הייחודיות. על המנהיגים לחזק את המרחב האינדיבידואלי של המערכת עליה הם אמונים. תהליך זה מקבל משנה תוקף בבואנו לחזק את תפקידי ההנהגה בעידן המודרני ואת היכולת להוביל במציאות מורכבת.

המנהיגים נדרשים להתמודד קודם כל עם חולשותיהם ולהתחזק פנימה תוך אימון השימוש בכלים חדשים להתמודדות עם הסביבה. התנהלות זו תאפשר להם להוביל לפעולות רב-מערכתיות אפקטיביות. זהות אישית מגובשת של כל מגזר, ענף, ארגון ועסק תאפשר גיבוש, עיצוב והובלת שותפויות רב-מערכתיות באופן אפקטיבי, ומניעת תחלואים ועיוותים. תהליך ההתפתחות המתבקש לאור המציאות המורכבת כולל התמודדות של כל מגזר עם חולשותיו, זיקוק ודיוק גבולות הגזרה שלו ותנועה לשותפויות מתוך בהירות תודעתית של התפקיד שלו. שותפויות בין-מגזריות מסוג זה יאפשרו למנהיגים בכל מגזר להוביל ולהביא לפתרון בעיות מערכתיות רחבות היקף, מרמת האנושות כולה ועד רמת קהילה ספציפית באזור מגורים מסוים או בחברה עסקית מסוימת.

חיזוק וביסוס הגבולות של השחקנים במגרש, במערכת, בארגון או במגזר הוא תהליך שיביא להתמודדות עם השינוי של המגרש כולו. במידה וההנהגה החליטה שהיא בוחרת לחזק ולבסס את גבולותיה ואז לבנות שותפויות, יש לשאול שתי שאלות מהותיות:

  • מהם גבולות המערכת של ההנהגה?
  • כיצד היא אמורה לשמור עליהם?

הגדרת הגבולות של הנהגת המערכת מתחילה בשייכות מגזרית: האם זו מערכת מהמגזר הציבורי, הממשלתי? האם זו מערכת מהמגזר העסקי או שמא מהמגזר השלישי ו/החברה האזרחית?

לכל מגזר יש תפקידים ותחומי אחריות מסוימים וכן מסגרת מסוימת של עבודה ושיטות פעולה. תפיסת העבודה של כל מגזר היא הבסיס להבדל בין המגזרים, ולכן יש לה ערך רב. כשאנו עוסקים בפיתוח וחיזוק מערכת, זיקוק הנחות העבודה של כל מגזר מאפשר לענות על שאלת הגבולות.

לכל מגזר ערך ייחודי. קיומם של שלושת המגזרים זה לצד זה יכול לייצר איזון שיקדם התנהלות תקינה וחלוקת משאבים שתשפר את איכות חיי האדם והאזרח במדינתו ובמרחב הגלובלי. ישנם שלושה קריטריונים מרכזיים הנפוצים בספרות להבחנה בין המגזר הראשון, השני והשלישי: הבעלות, מקורות המשאבים ואופן המשילות. ניעזר בקריטריונים אלו ליצירת ההבחנה בין המגזרים. ידוע שבפועל יש הרבה ארגונים היברידיים שכוללים מגוון משולב של זהויות, ודווקא לאור מציאות זו ההבנה וההכרה בזהות הייחודית של הארגון יאפשרו תנועה בין המגזרים ובתוך המגזרים באופן שיגדיל את הערך המצופה משותפויות אלו.

בחברה המערבית המודרנית של המאה ה-21, תחת גישת הקפיטליזם השלטת, המגזר המוביל בגודלו ובהשפעתו הוא המגזר העסקי. מערך האיזונים השתבש, והשפעתו גדלה אף יותר מהשפעותיהן של מדינות שלמות. מעבר לעובדה שנוצרה מציאות של חוסר איזונים בין המגזרים, התפתחה שליטה תודעתית של המגזר העסקי על שני המגזרים האחרים בצורה משמעותית. מצב זה הוביל לתופעות חיוביות של למידה מהמגזר העסקי, כגון אימוץ שיטות ניהול מתקדמות ומקצועיות, לצד תופעות שליליות של השתלטות עסקית על כלל המגזרים, שמתבטאת בתפיסה שהשיקול הכספי הופך מרכזי ולגיטימי על חשבון תכלית הפעולה, במתודולוגיות עבודה שחלקן לא רלוונטיות וכיו"ב, השתלטות שבפועל, באופן פרדוקסאלי, החלישה את כוחם של שני המגזרים האחרים.

תהליך זה נובע ראשית מתופעת טשטוש הגבולות שהפכה להיות חלק מהותי מהחברה המודרנית של ימינו, ושנית מהתפתחותו של הקפיטליזם ללא מערך איזונים – אם פעם היו הקומוניזם והסוציאליזם מתחרים ראויים – כבר מזמן שיטות אלו נפלו במדינות רבות והקפיטליזם התפשט בממדים עצומים ללא אלטרנטיבה וקיבל את מלוא הלגיטימציה החברתית. הקפיטליזם הפך להיות השיטה המנצחת, כשהטכנולוגיה והגלובליזציה אפשרו לו תאוצה ללא רסן.

לפיכך, המגזר המוביל שמכתיב את ההתנהגויות והפעולות של שאר המגזרים בימינו הוא המגזר העסקי.

המגזר הציבורי, שרואה לעצמו זכות להיות המוביל והמכריע ברמה הלאומית, נמצא בעמדה יחסית מוחלשת אל מול המגזר העסקי, וגם המגזר השלישי, המגזר החברתי, שרואה עצמו מומחה לתחום החברתי ואוטוריטה בסוגיות חברתיות מהותיות בחברה הישראלית, נמצא בעמדה מוחלשת לעומת המגזר העסקי. כך נוצר חוסר איזון מובהק בין המגזרים, הנגזר מההשפעה הכללית של החברה המערבית בה הקפיטליזם וההון הם הגישות המובילות. תופעה זו מובילה לעיוותים רבים ולהטעיות אינספור בפועלם של שלושת המגזרים.

מסקנה אפשרית היא שהמגזר העסקי חזק ואין לו סיבה להשתתף בתהליך השינוי המצופה, כי כרגע הוא מכתיב את הפעילות של כולם. עם זאת, למרות שכוחו של המגזר העסקי הועצם, הוא מתמודד עם קשיים רבים. לכל כוח יש כוח מנוגד. לכן יש לו מוטיבציות לשינוי: הבעיות המערכתיות שמדינות וחברות שלמות מתמודדות איתן משפיעות גם על המגזר העסקי, והן מלוות בחוויית חוסר אונים. בנוסף, המגזר העסקי בעצמו משלם מחירים כבדים על חולשותיהם של המגזרים האחרים, המביאות לבעיות במציאת כוח אדם מקצועי, בעיות ביטחוניות, מתחים חברתיים ורגולציה מכבידה. כל אלו הם גם מנת חלקו של המגזר העסקי, ולכן יש לו אינטרס מובהק לקחת חלק מהותי בתהליך השינוי. דווקא בגלל העוצמה הבלתי פרופורציונאלית של המגזר העסקי נדרש ממנו השינוי העמוק ביותר והמוכנות להתמודד עם חולשתו באופן יסודי. דוגמה אחת לכוח מנוגד של המגזר העסקי הגלובלי היא תנועת הצרכנים. כוחם של הצרכנים הולך וגדל אל מול כוחו הגדל של המגזר העסקי, ומאבק זה הוא חלק מכללי המשחק החדש.

בחברה הישראלית קיימות תפיסות חברתיות עמוקות של סוציאליזם, שהביאו לכינון מדינת רווחה ולמתח בין תהליכי הפרטה לתפיסה של הלאמה. אין תמימות דעים בנוגע לתפקידה של המדינה באספקת שירותים לציבור. מציאות זו של זליגת המגזר העסקי לתוך המגזרים האחרים מגבירה את המתח מחד, ומחדדת אף יותר את הצורך בגבולות ברורים בין המגזרים מאידך. גבולות אלו יסייעו לכל מגזר להיות רלוונטי יותר למציאות המשתנה ויאפשרו לפעולה בין-מגזרית משותפת להיות אפקטיבית וברת קיימא.

 

שלושת המגזרים מול שלוש מראות

שלושת המגזרים פועלים אומנם במערכת אחת, ולמרות הגבולות המיטשטשים ביניהם, מאופיינים כל אחד באופן שונה. כעת נבחן כל מגזר לפי הקריטריונים הבאים:

  1. התפקיד של כל מגזר וחוזקותיו.
  2. חולשותיו של המגזר לאור המציאות המשתנה.
  3. תהליך השינוי שיאפשר התמודדות אפקטיבית עם מציאות משתנה.

 

המגזר הראשון – המגזר הציבורי

בישראל ישנן הגדרות שונות של המגזר הציבורי, אך באופן כללי גופיו כוללים את גופי הממשלה עצמה (ממשלת ישראל ומשרדי הממשלה, לרבות יחידות סמך, לשכת נשיא מדינת ישראל, הכנסת, מבקר המדינה, בתי משפט, בתי דין, לשכות הוצאה לפועל וגופים אחרים בעלי סמכות שפיטה על פי דין, צה"ל, משטרת ישראל), רשויות מקומיות וכן חברות של המגזר הציבורי (כגון חברות ממשלתית וחברות בת ממשלתיות לפי הגדרתן בחוק החברות הממשלתיות, תאגיד שהוקם בחוק, תאגיד של רשות מקומית). המחוקק מטיל על המגזר הציבורי חובות שונות הנובעות מהיותו מופעל בכספי משלם המסים מבלי שיש לאזרח אפשרות שלא לשלם על שירותיו. לכל אזרח ישראלי או תושב יש זכות לקבל מידע מרשות ציבורית.

התפקיד של המגזר הציבורי משתנה לאור שינויים בסביבה החיצונית. מטרת המגזר הציבורי אינה בהירה פעמים רבות. מה שברור הוא שהמגזר הציבורי ממומן מכספי משלם המסים. תהליכי ההפרטה יצרו מספר עיוותים במנגנון זה, כיוון שמשלם המסים יכול לשלם למגזר הציבורי כדי שהוא בתורו ישלם למגזר העסקי או השלישי כדי שהם יספקו לאזרח שירותים מטעם המגזר הציבורי. אך עדיין האחריות של המגזר הציבורי שונה בתכלית מזו של שאר המגזרים מעצם העובדה שהוא אחראי ברמה הלאומית לתת מענה לכלל המדינה. יש לו אחריות רחבה וכוללת לכל אזרח ותושב, ולמדינה כמכלול. אחריות זו מייחדת אותו ומחייבת אותו לקבלת החלטות המבוססת על השלכות רחבות כלפי כלל אזרחי ותושבי ישראל. אין הכרח שבפועל כך נעשים הדברים, אבל בבואנו לזקק את מהותו של המגזר הציבורי מתחדדים שני גבולות עיקריים – האחד, היותו ממומן על ידי כספי משלם המסים בלי שיש למשלם המסים אפשרות בחירה, גם אם הוא אינו צורך את אותם שירותים, והשני הוא האחריות הציבורית שיש לו לכלל הציבור במדינה. מגזר ציבורי בריא הוא נכס המאפשר צמיחה כלכלית ורווחה גדולה יותר של מדינה (טלי חירותי).

נשאלות השאלות – מהי המטרה של המגזר הציבורי? מהו אותו מטען שעליו לשאת? האם המטרה היא קידום מדיניות ממשלתית, שמירה על חוסנה הכלכלי, הביטחוני והחברתי של המדינה, שיפור איכות חיי האדם/האזרח, הקהילה והציבור כולו במדינה? או אולי המטרה היא שירות הציבור?

למגזר הציבורי כמה מטרות יסוד:

  1. כלפי המדינה – שמירה ופיתוח חוסנה הכלכלי, הביטחוני והחברתי.
  2. כלפי האדם במדינה – פיתוח, הובלה והטמעה של מדיניות המאפשרת איכות חיים מיטבית תוך שמירה על חוסנה של המדינה.

שתי המטרות שלעיל לעיתים ניצבות בסתירה האחת מול השנייה. ניהול המתחים ביניהן ובירור המענים למתחים אלו הם חלק מהתמודדות בריאה של המגזר הציבורי. עליו לבחון כל פעם מחדש את האסטרטגיה והמדיניות שלו לאור המתח בין צורכי הציבור כמכלול, סקטור מסוים והפרט אל מול צורכי המדינה כישות בפני עצמה.

  1. אספקת שירותים – אחריות על טיב, כמות ואופן אספקת השירותים הציבוריים לציבור על פי הכתוב בחוק ובתקנות.
  2. שימוש יעיל ואפקטיבי בכספי הציבור – לאור העובדה שהמקורות הכספיים של המגזר הציבורי הם כספי המסים של אזרחי המדינה, על המגזר הציבורי לקחת אחריות על אופן השימוש בכספים אלו כמטרה ולא רק אמצעי.

תכלית המגזר הממשלתי אינה משתנה לאור שינויים פוליטיים. היא קבועה ולכן מהווה משענת רלוונטית גם במציאות מורכבת ומשתנה תדיר. עם זאת, המציאות המודרנית והמורכבות הגדלה מציבות אתגרים רבים למגזר הציבורי ביכולת שלו לממש תכלית זו:

  1. מעורבות אינטנסיבית של הדרג הפוליטי בדרג המקצועי בשאיפה לתוצאות מהירות – הדרג הפוליטי פועל מתוך תפיסה של זמניות. תפיסה זו מובילה אותו פעמים רבות לפעול בצורה אינטנסיבית במטרה להביא לתוצאות מהירות בקדנציה שלו על מנת להראות הצלחות. תופעה זו מובילה לשני מהלכים קבועים בקרב הפוליטיקאים – מחד, הזנחה של בעיות ליבה בתחומי אחריותם. מאידך, מעורבות אינטנסיבית חסרת גבולות בתחומים שהם חרטו על דגלם כמקור להצלחתם הפוליטית. תופעה זו מעודדת הזנחה של תשתיות מבניות, ארגוניות ואחרות שדורשות חשיבה וזמן הטמעה ואי-יכולת להביא לתוצאות בתקופה ממושכת יותר מקדנציה פוליטית. כמו כן, תופעה זו משמרת את הזנחת כוח האדם הציבורי מבחינת פיתוח מקצועי, טכנולוגי, התקדמות ותחלופה, וכן שימור תפיסות עבודה מיושנות. הדרג הפוליטי שוב ושוב נופל למלכודת ההתמקדות בפרויקטים ומחפש נושא מרכזי, פרויקט שדרכו הוא יוכל להעיד על הצלחתו ולא למלא את הייעוד המרכזי שלו, כלומר אחריות על כלל המערכת בכל המישורים הרלוונטיים לכלל הציבור. אחת התופעות המעידות על חוסר האונים הציבורי וטשטוש הגבולות של ימינו היא אותה לגיטימציה חברתית ותקשורתית שקיימת בחברה לתופעת הפרויקטאליות במנהיגות הפוליטית. זו כמובן עדות נוספת להיחלשותה של המנהיגות ולעיסוק בלתי מאוזן בהישרדות פוליטית על פני ערך ממשי לציבור. תהליכים אלו מחזקים את שיח הפוליטי על חשבון שיח ענייני ומעודדים פעולות של נראות חיצונית על פני עבודת עומק יסודית. כמו כן, תהליכים אלו מחזקים את הפער בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי, כך שכשהבכירים מתחלפים, בדרגים שמתחתם הכול נותר "אותו דבר" לאורך זמן.
  2. פער בתפיסת עולם ישנה אל מול מציאות החדשה – הפרטת שירותי המדינה הציבה שאלות רבות בפני אנשי המקצוע בשירות הציבורי – אם גורמים אחרים מספקים את השירותים, מהו תפקידנו? לפקח עליהם? להכין את המכרזים? מהו הערך המקצועי שלנו? אולי בכלל אין לנו תפקיד ואנו משמשים רק כצינור להעברת כספים?

חוויה זו של חוסר אונים יוצרת פעמים רבות תחושת תסכול וכעס כלפי ההפרטה ובונה תשתית למאבקי כוח בין המגזר הציבורי למגזר החברתי והפרטי. הפער מעמיק כשמשולבות בו תפיסות אידיאולוגיות שלפיהן ההפרטה אינה מוצדקת או מחלישה את איכות השירותים וכו', ועוצמת המתחים גוברת.

ההתמודדות של המגזר הציבורי עם המציאות המשתנה תוכל להיות הזדמנות עבורו להפוך לשחקן משמעותי במגרש החדש: להיות גוף המוביל מדיניות ורגולציה רלוונטיים. גוף הדואג לבסס תהליכים מכווני מטרה של מכרזים, ניהול ספקי שירותי הציבור וכו' תוך הבטחת יישום אופטימאלי של המדיניות. לשם כך עליו להיות מחובר לשטח כדי להבטיח גיבוש מדיניות ורגולציה התואמות את הצרכים של הציבור, אך במקביל עליו להיות מרוחק מהשטח כדי להרשות לעצמו להוביל, לדרוש ולהציב סטנדרטים לעשייה. בנוסף, עליו לדאוג להשיג תקציבים ומשאבים מספקים כדי שיוכל להציע מכרזים ראויים, המאפשרים מתן שירותים ברמה טובה והובלת מדיניות מקצועית ואתית.

על פי גישה זו ההפרטה יכולה אף לחזק את המגזר הציבורי, שיפנה את משאביו לשיח אסטרטגי ועיצוב מדיניות. לצורך כך המגזר הציבורי צריך להתגבר על החוויה הפסיכולוגית של חולשה ועל רדיפה אחר כוח דרך פעולות פיקוח ורגולציה, ולבסס שיטות עבודה חדשות המאפשרות לו לנהל שיח עם ספקי השירותים מתוך הובלה אחראית להשגת מטרותיו – טובת המדינה לצד טובת האזרח והציבור כולו תוך כדי ניהול משאבים מוקפד.

  1. תודעה עסקית בהתנהלות הציבורית – המגזר העסקי עסוק בעיקרו בגידול בהכנסות וצבירת רווחים. תפיסה זו זלגה למגזר הציבורי ומתבטאת בניסיון לאיתור משאבים חוץ-ממשלתיים לצורך מתן מענה לצורכי הציבור, החברה והמדינה. הדיון הנוכחי אינו בעצם ההפרטה ככדאית או לאו, אלא באתגר הניצב לפתחו של המגזר הציבורי בנוגע להעברת העול הכלכלי של השירות/התשתיות לכתפי גורמים חוץ-ממשלתיים כגון בעלי הון, המגזר העסקי וכיו"ב. תופעה זו החלה עם תנועת ההפרטה, שבמסגרתה הלכו וצברו תאוצה מכרזים שהתמחור שלהם אינו מאפשר בהכרח אספקת שירות ברמה הנדרשת, ולכן מניח מראש שהמגזר השלישי והעסקי ישלימו את הפערים ממקורות אחרים. התנועה גדלה למיזמים משותפים, שיטה שלפיה מצהירה הממשלה שהיא מספקת רק כמחצית/חלק מעלות השירות/התשתית לציבור. כלומר לא רק שהיא מפסיקה לספק את השירות בפועל ובכך חוסכת בעלויות התפעול והביצוע, ולא רק שהיא נותנת זאת לספק חיצוני שיישא בכל העול הכלכלי, אלא שהיא אף דורשת ממנו לשאת במחצית/חלק מההוצאות של מתן השירות. תופעה זו מעידה על מגמה בה השיקול הכלכלי של חיסכון בעלויות והשאת הוצאות על גורמים חוץ-ממשלתיים הוא שיקול מרכזי בקבלת החלטות, שמתקבל עוד לפני הבנת המשמעויות האקוטיות להיחלשותו של המגזר הציבורי, המביא גם לעיוותים שעלולים להיווצר בביצוע בפועל לאור מגמה זו המיושמת בשיטתיות. מדיניות המבוססת על שיקולים כלכליים על פני שיקולים מהותיים מניעה מעגלי כוח מורכבים בפועל ואינה רלוונטית לכל תחום ציבורי, ובוודאי דורשת חשיבה מחדש על מהות תפקידו של המגזר הציבורי. יתרה מכך, אלו התנהגויות אופייניות למגזר ציבורי דל ועני במשאבים, ואנו נראה תופעה זו גם במקומות שאין בהם בעיה אמיתית של חוסר משאבים. תפיסה זו הפכה לתפיסה רווחת, לגיטימית ורצויה, שמכתיבה את תהליכי קבלת ההחלטות. הפרטת השירותים בחלקים מסוימים שיפרה בצורה משמעותית את השירות לציבור, שהרי הלאמת כלל השירותים אינה מאפשרת להגיע לכלל האזרחים ולהתאים את השירות לצורכי האזרח והחברה כולה. עם זאת, מגזר ציבורי שאמון על אספקת שירותים ותשתיות למדינה מכספי הציבור, אך עסוק בחיפוש השלמות פיננסיות חיצוניות לצורך ביצוע שירותיו, מערער את היכולת שלו להשפיע בפועל על המתרחש ולקדם את תכליתו.

 

במציאות כיום המגזר הציבורי הוחלש בשל הטעמים הפוליטיים שתוארו לעיל, בשל חוסר התאמת מבנה המגזר למנגנון ההפרטה והשלכותיו ובשל מבנה תעסוקתי מקבע. כל אלו הביאו לחולשתו היחסית של המגזר הציבורי במשחק הכוחות הרב-מערכתי. עם זאת, החברה והמדינה זקוקות לו כאוויר לנשימה, שואפות להיות גאות בו ולהישען עליו, ומשום כך הערך של מגזר ציבורי חזק ואיכותי הוא גבוה. שמחה לאיד של קבוצות כוח במגזר העסקי לאור חולשתו של המגזר הציבורי, והיכולת של גופים שונים לצבור תאוצה, כוח ומשאבים כתוצאה מחולשתו, אינן מסייעות להשגת המטרות, ולאורך זמן אינן פותרות בעיות אקוטיות בחברה, וניתן למצוא דוגמאות לכך בכל השירותים בחברה, כגון בשירותי הבריאות, החינוך והרווחה. מצב מורכב זה משמר תהליך סיזיפי של הידרדרותו של המגזר הציבורי, על המנהיגים שבו. רבים רוצים להיכנס ולהשפיע בתוך המגזר הציבורי, אך לצד זה נרתעים מכמות החסמים בנוגע ליכולת להוביל מהלכים מהותיים.

 

דרכי התמודדות עם חולשותיו:

ראשית, בעולם של דיפוזיה ואובדן גבולות, התחזקותו הפנימית של המגזר הציבורי מבחינת פועלו מאפשרת לו תפקוד רלוונטי יותר במציאות המשתנה. המגזר יכול להתחזק דרך מהלכים בשני מישורים:

האחד, מישור אנכי – יצירת גבולות ברורים יותר בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי. השני, במישור האופקי – פיתוח ושכלול תפיסת עבודה ממלכתית, מערכתית ומקצועית המבוססת על תפיסה של אחריות כלפי הפרט והציבור כולו, כולל הכרעות מהותיות בסוגיות של מדיניות.

נדרשים פיתוח ושכלול תהליכי חשיבה עמוקים שעסוקים פחות ופחות במיתוג, במיצוב ובמאבקי כוח בין-משרדיים ובין-מגזריים ויותר באחריות ממלכתית לפתרון בעיות ולרגולציה תומכת ורלוונטית. כשתכלית קיומו של המגזר תהפוך להיות מרכז הכובד וניתן יהיה למתן את חוויית חוסר האונים, הגבולות של העשייה יהיו יותר ברורים ולא יהיו חדירה חזקה כל כך של מוטיבציות לא רלוונטיות לתוך העשייה השוטפת ובינוניות בתהליכים ובתוצאות.

שנית, יש לעודד את המגזר הציבורי לקחת אחריות על הובלה מקצועית – להוביל תהליכי למידה שיתופיים בין מגזרים על מנת לחדד ולחזק את המגזר הציבורי כמומחה בתחומו, לא ממקום של שתלטנות, אלא ממקום של ערך ברור בהובלת מדיניות ורגולציה מותאמת לשטח, למרות שלא הוא הגוף המפעיל בהכרח.

 

המגזר השלישי – המגזר החברתי

המגזר השלישי והחברה האזרחית הם מרכיבים חשובים בפאזל. מנקודת מבט נאיבית הגופים והארגונים בו מגלמים את הכוח של הציבור, את כוח ההתארגנות הספונטנית ואת הכוח האלקטוראלי בבחירות לתפקידים ציבוריים, והם שמספקים לציבור את מרבית השירותים החברתיים שהמדינה מציעה. רוב ארגוני המגזר השלישי הם ארגוני שירותים, בין אם מטעם המדינה ובין אם מטעם החברה האזרחית הרחבה והסקטוריאלית. מטרותיו של המגזר שלישי הן:

  • יצירת השפעה חברתית ושינוי חברתי-כלכלי בחברה.
  • מתן קול לקבוצות שונות בחברה האזרחית כמענה לצורכיהן – הובלת תפיסות חברתיות מגוונות, צרכים שונים, זכויות למחוסרי זכויות או כוח בחברה וכיו"ב.
  • שימוש כאוטוריטה מקצועית בתחומיים חברתיים.
  • אחריות בפעילות לכלל הציבור ואחריות להתנהלות כלכלית יעילה כעמותה לטובת הציבור.

במדינה דמוקרטית, המגזר השלישי מהווה מרחב ארגוני לפעולותיה של החברה האזרחית – הבעת דעות, צרכים, רצונות חברתיים, רצונות פוליטיים ועוד. המגזר השלישי פעמים רבות שואף להסדיר עיוותים חברתיים, למתן פערים חברתיים ולתת מענה לצרכים ייחודיים לסקטורים שונים בחברה. הוא חותר לתת מענה לאוכלוסיות מוחלשות, מודרות או שקופות בחברה. חלק מתפקידו הוא לאתגר את הממשל, ליצר שיח מתריס המחייב את הממשל לחשיבה נוספת ולהכרה במציאויות שטרם הכירו בהן בחברה. המגזר השלישי נותן מקום לקול של קהלי יעד שונים בחברה, של בני האדם בחברה כיצורים פוליטיים, כלכליים, קהילתיים, חברתיים וכיו"ב. הוא מתבסס פעמים רבות על אידיאולוגיה חברתית כלכלית מסוימת לצד שכלול מקצועיותו בתחומי פעילותו. האתגר הניצב לפניו הוא היכולת להקצות משאבים כספיים וארגוניים להשגת יעדיו.

אתגרו הגדול של המגזר השלישי היא שאלת המשאבים. המגזר העסקי בנוי על הכנסות מלקוחות וממשקיעים, המגזר הציבורי בנוי על הכנסות ממסים, ואילו המגזר השלישי בנוי על הכנסות ממספר גורמים:

  1. השגת משאבים מתרומות ממקורות מגוונים: פילנתרופים, קרנות, הציבור הרחב ותאגידים הפועלים מתוך אחריות תאגידית.
  2. השגת משאבים משירותים מניבי הכנסות: שירותים הניתנים בתשלום מסוים. יכולת ההישענות על מקורות הכנסה אלה היא חלשה, כיוון שעמותות בדרך כלל פועלות מול אוכלוסיות מוחלשות ולכן התשלום עבור השירות יהיה פעמים רבות נמוך מההוצאה עליו. כמו כן, חלק מהמודלים של השירות נדרשים להינתן ללא תשלום על מנת להבטיח שימוש בהם על ידי קהל היעד הרלוונטי.
  3. השגת משאבים כמפעילי שירותים הניתנים מטעם המגזר הציבורי.

חולשתו היסודית נמצאת בבסיס המבנה שלו, שמצד אחד בנוי על מתן שירותים חברתיים ללא תשלום או בעלות נמוכה ומצד שני על השגת משאבים למימון שירותים אלה. יתרה מכך, הלגיטימיות החברתית להוצאת כספים עבור תשתיות ארגוניות, התפתחות מקצועית, העסקה בשכר המקובל במשק וכו' נמוכה יחסית, מתוך תפיסה שהארגונים במגזר השלישי צריכים להיות רזים ושעיקרי כספי התרומות צריכים להגיע ללקוחות הקצה ולא למערכת עצמה. הציפייה שהמשאבים יגיעו במלואם למוטבים ולצורכיהם, ושעובדי המגזר השלישי יעבדו בהתנדבות נמצאת בסתירה למציאות שבה עשייה חברתית דורשת מיומנות ומקצועיות וכן תשתיות מתאימות שיאפשרו למטב את השירות ללקוח. קיימת לגיטימציה חברתית למשכורות נמוכות ככל שניתן. תפיסה חברתית וכלכלית זו סותרת את המציאות כיום, בה רוב השירותים החברתיים של המגזר הציבורי ניתנים באמצעות המגזר השלישי ו/או העסקי. במציאות של הפרטת שירותים ציבוריים באופן נרחב, המגזר השלישי מפעיל חלקים ניכרים מהשירותים במדינה: רווחה, בריאות, חינוך, תרבות וספורט. במציאות שבה נדרשים הובלת אג'נדה חברתית וקו מקצועי בתחום החברתי, הישרדות כלכלית תוך כדי הפעלת שירותי מדינה מובילה למציאות מורכבת המזינה את חולשותיו של המגזר החברתי.

ראשית, המציאות המורכבת של המגזר השלישי, שמחד מחזיק באחריות ציבורית גבוהה ובהיקפי פעילות גדולים, ומאידך מציג יכולות כלכליות נמוכות, מחזקת את תפיסת ההישרדות כבסיס לפעולה ופחות את תפיסת ההשפעה החברתית הפוטנציאלית, מה שהופך להיות מנוע קריטי לעשייה.

שנית, במציאות שבה כל עמותה נמצאת בתודעת מחסור תמידית, היכולת להתאחד ולפעול תחת ישות משותפת נמוך והתחרות הפנימית גדלה. ככל שהתחרות הפנימית גדלה, היכולת לבנות כוח כמגזר שלישי בעל יכולת לשנות תפיסות, שיטות ומנגנוני פעולה נחלשת.

שלישית, לאור צורכי ההישרדות והחוסר במשאבים ברורים, פעמים רבות הארגונים עצמם מעסיקים בפועל שכבות חלשות מהאוכלוסייה ומשמרים את המצב החברתי אותו הם שואפים לתקן.

גם במגזר השלישי התודעה העסקית הולכת ומתפשטת והשיח הרווח נוטה כלפי הכנסות מניבות, וכן שיפור ושכלול העצמאות הכלכלית של ארגוני המגזר השלישי. יש ערך רב ליכולת של המגזר השלישי להיות עצמאי מבחינה כלכלית, להניב הכנסות ולהקטין את מידת התלות שלו בגורמים חיצוניים עבור משאבים. עם זאת, יש לזכור שני מרכיבים קריטיים שעלולים לייצר נזק מערכתי בהובלת תפיסה זו, עד כדי טענה חסרת הביסוס לקיומו של 'מגזר רביעי'.

ראשית, השיח מוביל לתפיסה שכל ארגון מגזר שלישי יכול לייצר שירותים מניבי הכנסות, אך אין לכך שום בסיס מעשי בפועל. עמותות שעוסקות בחינוך, רווחה ובריאות בדרך כלל מספקות שירותים לאוכלוסיות שבדרך כלל לא יכולות להרשות לעצמן לשלם עבור השירות, ובוודאי לא את המחיר שמאפשר כיסוי הוצאות (למשל, תשלום של קופות החולים פעמים רבות מחייב השלמות על מנת לספק את השירות מקצועית).

שנית, יש משמעות עמוקה לעובדה ששירותי המדינה ימומנו על ידי המדינה. תרגום מעשי ללקיחת אחריות מתבטא פעמים רבות בתשלום כספי. שחרור המדינה מההכרח שהיא תממן חלק ניכר מהשירותים שהיא מספקת לציבור עלול ליצור מציאות שבה המדינה אוחזת באחריות, בגביית המסים ובפיקוח הרגולטורי אבל לא לוקחת אחריות על מימון החלטותיה ויישום מדיניותה.

שלישית, לגיטימציה ועידוד מסלולים מניבי הכנסות בקרב המגזר השלישי תוביל לדה-לגיטימציה למסלולים שאינם מניבים הכנסות, ותהליך זה יכול להטות את הפעילות והשירותים של המגזר השלישי להעדפה לאספקת שירותים לאוכלוסיות מסוימות על פני אחרות ועיצוב השירותים עצמם לא בהכרח כתואמי צורך אלא כתואמי מחיר.

החשיבה העסקית זלגה גם למרחבי הפילנתרופיה, ולפיה נתינה חייבת להזין תמורה, ולעיתים התרומה נתפסת לא לגיטימית במידה והארגון יכול להניב הכנסות עצמיות, שהרי זו הולכת ונתפסת כתופעה עדיפה ומבורכת. אלא שפה טמון הכשל של המגזר השלישי, ולא ברור ממי יבואו ההכנסות, או מה צריכים להיות סדרי העדיפויות של המגזר השלישי. נראה כי המגזר הציבורי כבר השכיל להבין שאם המגזר השלישי יכול להשיג משאבים מבחוץ, ניתן להוזיל עוד את המכרזים, כך שהמגזר השלישי ישלים את הצרכים בעלות נמוכה ככל שניתן למדינה/מגזר הציבורי.

 

התמודדות אפקטיבית עם חולשותיו של המגזר:

המגזר השלישי ניצב בצומת דרכים קריטית, משום שמצד אחד הוא גדל בהיקפי הפעילות והשירותים שהוא מספק (ולאור הגידול והיקפי הפרטת השירותים מצטרף אליו המגזר העסקי כמפעיל שירותי מדינה) כשבמקביל הוא מקבל לגיטימציה ציבורית נמוכה לפועלו ונחשב עדיין למגזר לא מקצועי, הפועל ברמה ההתנדבותית והקשור לטוב לב בלבד, ומצד שני הוא מחויב לאיתנות פיננסית במרחב מוגבל של משאבים ולפיתוח תודעה עסקית רחבה. זו צומת קריטית, כי ככל שהמגזר העסקי מחלחל לתוך תחום הפעלת השירותים החברתיים – הערך הייחודי של המגזר השלישי מתערער והתחרות עולה.

 

למגזר השלישי נכסי ידע נרחבים בכל התחומים החברתיים במדינה, במגזרים שונים, בקבוצות אוכלוסייה שונות ובאזורים שונים. הדרך שלו להתגבר על חולשותיו היא לפתח ארבעה אפיקי פעולה מרכזיים:

  1. הפיכה לאוטוריטה מקצועית – ככל שהמגזר השלישי יחזק את נכסי הידע שברשותו, כך היותו אוטוריטה ישרת אותו לאורך זמן. היכולת של המגזר השלישי להפוך להיות אוטוריטה מקצועית תחזק את מעמדו במשחק הכוחות בין המגזרים ותיתן לו יתרון מהותי בפעולות שיתופיות בתוך המגזר ובין המגזרים. מומחיות בתוכן החברתי תחזק גם את המיצוב שלו בקרב הציבור הרחב ותאפשר לו להשפיע על מהלכים גם בתוך המגזר הציבורי ברמת המבנה, תהליכי קבלת ההחלטות ותצורת החשיבה בשדה.
  2. העצמת הערך החברתי הייחודי שלו – ככל שהמודל החברתי יהיה חלק מנכסי הידע שלו ויהווה כלי אופרטיבי בשיח הניהולי, כך כוחו יעלה במרחב הבין-מגזרי. בכל שדה במגזר השלישי-חברתי יש מומחים בפועל, שמומחיותם נובעת בעיקר מעבודת שטח, מניסיון בפועל עם קהלי היעד הרלוונטיים, עם המצוקה החברתית/בריאותית/חינוכית וכיו"ב. היכולת לתרגם את ההצלחות לערך חברתי, למודל עבודה, לנכסי ידע רלוונטיים לציבור הייעודי, שיהיו זמינים לאנשי מקצוע ולכלל הציבור, מחזקת בצורה משמעותית את כוחו של המגזר כגוף פרקטי ואפקטיבי בהובלת שינויים בחברה.
  3. מעבר מתחרות לשותפות – מעבר כזה יחייב את המגזר השלישי לשנות את תפיסת התחרות הפנימית, לנער מעליו את הפחדים, את חוסר האונים ואת השבריריות שלו, ולפתח תפיסת השפעה משותפת. עליו לפתח הבנה לא רק של הערך הייחודי המקומי שלו כמוביל חברתי בתחום תוכן מסוים, אלא גם של הערך המשותף בהובלת תהליכי השפעה בהיקפים נרחבים גם במחיר היחשפות בפני ה"מתחרים". ולמרות קיומה של "תחרות" – עליו לבסס ולפתח תפיסת עבודה רלוונטית יותר למציאות החדשה של הצורך בשותפויות מרובות משתתפים הפועלות במודלים שונים ומגוונים שמאפשרים איגום משאבים והובלת השפעה "בגובה העיניים" מול המגזר הציבורי והמגזר העסקי.

באופן פרדוקסאלי אפשר לפגוש במגזר השלישי פעמים רבות סוג של תהליכים מקבילים בינו ובין קהל היעד שלו. תופעה זו של חוויית חוסר אונים, תחושת החלשה והפחתת ערך אל מול המגזר העסקי מזינה את כניסתה של תודעה עסקית שמחזקת באותה עת את תחושת חוסר המסוגלות ונמיכות הקומה.

  1. קידום ניהול מקצועי – על המגזר השלישי לפנות לשימוש במתודיקה מתקדמת וראויה של ניהול מערכות מקצועי, כלומר להפגין מוכנות לפעול בחלק מהמקרים בהיקפים קטנים יותר אבל מתוך מקצועיות גבוהה יותר. בחלק מהמקומות עליו לפתח ולשכלל מודלים פרטניים ולהפוך אותם למודלים קבוצתיים. בתהליך זה אין הכוונה להעתיק את המודלים העסקיים למודלים החברתיים ואין הכוונה לאמץ שיטות עבודה עסקיות למגזר השלישי, אלא לאמץ תורה ניהולית מקצועית שאינה בבעלות אף אחד מהמגזרים, תורה ניהולית רלוונטית לכל מערכת ניהולית באשר היא, ולפתח, לשכלל ולהתאים אותה לצורכי המגזר השלישי תוך הבטחת רמה מקצועית גבוהה גם של ניהול וגם של תחום התוכן.

לצד כל האמור לעיל, המגזר השלישי יכול לקדם תהליך התחזקות חברתית ומהותית על ידי שימוש מושכל בשתי תופעות חברתיות שתופסות תאוצה בעידן זה, ושצפוי שאף יתעצמו עוד: חיזוק מעמדם ומקומם של הצרכנים באקו-סיסטם הרחב, והלגיטימציה העולה של אזרחות פעילה, מחאות חברתיות, אקטיביזם חברתי וכיו"ב.

 

המגזר השני – המגזר הפרטי/העסקי

המגזר העסקי כולל מגוון רחב מאוד של חברות, עסקים וארגונים, מארגונים קטנים ועד תאגידי ענק. הוא כולל ענפים רבים ומגוונים – תעשייה, תקשורת, פיננסי, משפטי, טכנולוגי, היי-טק ועוד. לאור המגוון, השונות הגבוהה ורמת המתחים והתחרות הפנימית הגבוהה שבו, קשה להסתכל על כולו כמגזר אחד. פעמים רבות מי שמכתיב את פעולותיו של המגזר העסקי הם תאגידים גדולים ומובילי שוק. ובכל זאת, לכולם מספר מכנים משותפים שמגדירים את זהותם כמגזר פרטי/עסקי:

  1. מקורות המשאבים – המשאבים מתקבלים ממשקיעים פרטיים ואחרים ועל ידי השאת רווחים ממכירת מוצרים או שירותים. מטרתו של המגזר העסקי הוא ייצור רווחים, אם כי תכלית עיסוקו אינה מוגדרת כך אלא כפיתוח, ייצור או הפצה של מוצרים או שירותים.
  2. בעלות פרטית – ישנם עסקים פרטיים, וישנם עסקים שנמצאים בבעלות בעלי מניות המחזיקים חלק ניכר ממניות החברה או חלק המקנה להם שליטה (בעלי השליטה), וכל שאר המניות מפוזרות בקרב הציבור.
  3. משילות – כוחות השוק במדינה ובעולם ותנאי הרגולציה במדינה מעניקים למגזר הפרטי כוח.

המגזר העסקי הוא המגזר הגדול ביותר והחזק ביותר במדינה. הוא מושפע באופן ניכר מהגלובליזציה ומהטכנולוגיה ופועל במרחב הרבה יותר גדול מהמדינה עצמה. המגזר העסקי גם ידוע ביכולתו לפתח ולשכלל באופן עקבי מיומנויות עובדים ומנהלים, שיטות ניהול ועבודה, ונחשב כמוביל בתחומים אלו במדינות רבות ובהשוואה למגזרים האחרים.

כפי הנראה לאור חוזקו, המודעות שלו לחולשותיו היא הנמוכה ביותר. בדרך כלל הגורם החזק במערכת ער פחות לחולשותיו, משום שהוא נהנה מניצחונות, מחנופה, מהוכחת ביצועים גבוהים ומשפע כלכלי. המשבר בשנת 2008 העיד על חוסר איזון בין המגזרים, אך בעקבותיו לא חלו שינויים מהותיים באופן פעולותיו ושיטותיו של המגזר העסקי, והוא לא נדרש על ידי הציבור ושאר המגזרים לערוך בדק בית יסודי ולשנות משהו מכללי העבודה הבסיסיים שלו, שזו עדות נוספת לחוזק שלו במרחב.

גישת הקפיטליזם מיוצגת בפועלו של המגזר העסקי, תפיסה שהפכה להיות כמעט בלעדית בחלקים רבים בעולם. אם פעם היו לה מתחרים כמו הסוציאליזם או הקומוניזם, היום היא נותרה יחסית לבדה וקיבלה עוצמה חסרת תקדים. הגלובליזציה והטכנולוגיה האיצו את הלגיטימציה לתפיסה זו ובאופן ישיר את עוצמתו של המגזר העסקי, בעיקר בקרב תאגידי ענק. אלו הם ארגונים גלובליים, שממדי הכוח והעוצמה שלהם עולים על אלו של מדינות שלמות. האיזון בהשפעה על המתרחש בזירות אחרות התערער לאור כוחו העצום של מרחב העסקי, הגלובלי והטכנולוגי.

המגזר העסקי זוכה ללגיטימציה חברתית רחבה, חוצת גבולות פעמים רבות. ניתן להרגיש מתח הנובע ממסרים כפולים – מחד, פרסום תקשורתי נרחב על הצלחות תאגידי הענק לצבור רווחים גבוהים במיוחד, ומאידך, תרעומת ציבורית רחבה על העוול שנוצר בשל האופן שבו תאגידי הענק צוברים רווחים. חברת טבע היא דוגמה מעניינת בהקשר זה, משום שהיא עברה משבר כלכלי משמעותי שפגע בהיקפים נרחבים בכספי הפנסיה של אנשים רבים מהחברה הישראלית, אך הציבור לא ראה בה גורם שאפשר להתנגד לו או לפעול מולו, אלא גורם שאפשר רק לכעוס עליו במקרה של פיטורי עובדים. השם והמוניטין של חברת טבע נפגעו משמעותית, אבל העובדה שהדירקטוריון לא התפטר או נתבע התקבלה בסוג של הבנה ציבורית. תופעה זו מעידה כי גם כשלים של המגזר העסקי שמשפיעים באופן חברתי-מערכתי על כלל החברה, נתפסים כתופעה יחסית לגיטימית במרחב, מה שקשור, כמובן, לתפקידו המרכזי של המגזר העסקי גם בתהליכי העברת המסרים לציבור, להשפעתו על ערוצי התקשורת וכיו"ב.

 

חולשותיו של המגזר העסקי

המגזר העסקי סובל ממספר חולשות מהותיות:

  1. רמת מחויבות נמוכה לתכלית העסק – הגלובליזציה, הטכנולוגיה, טשטוש הגבולות, התחרות הגואה, הצורך להתמודד עם מציאות משתנה תדיר ושוק רחב שבו ניתן להעסיק אנשים שונים על פני הגלובוס – הובילו למודלים עסקיים משולבים ודינמיים שאינם שומרים בהכרח על תכלית העסק. כתוצאה עסקים שונים מספקים מגוון רחב של שירותים ומוצרים ולא נשארים בתחומים המסורתיים בלבד – ישנם עסקים שעוסקים במכירת מוצרי מזון לצד מכירת טקסטיל, סופרמרקט הפך להיות גם מפיץ של מוצריו שלו עצמו, חנות בגדים מוכרת גם נעליים, חנות ספרים מוכרת גם משחקים, ביטוח ופנסיה נמכרים יחד וכיו"ב. תהליך זה מביא לכושר הישרדות גבוה יותר ופיזור סיכונים, אך עם זאת אין שמירה על רמת הערך והחיבור לתכלית העסק. המגמה נעה לא רק לכיוון של ריבוי עיסוקים וממשקים, אלא גם לעבר תנועה בלתי פוסקת ממקום למקום, מעמדה לעמדה, וכתוצאה היכולת לבסס תהליכים עמוקים ארוכי טווח או לפתור בעיות מערכתיות מהותיות נחלשת.
  2. טשטוש גבולות האחריות בין בעלי המניות לבין העסק עצמו – האופן שבו בנוי המגזר העסקי מחזק פערים בין בעלי אינטרסים שונים ומנוגדים. בעוד בעלי השליטה המרכזיים על העסק מעוניינים בעיקר בשאלות הרווחים ובהשגת תוצאות קצרות טווח, מנהלי העסק בפועל והצוות המקצועי מעוניינים בהצלחת העסק לאורך זמן, ובפיתוח וקידום ליבת העסק הרבה מעבר להשגת תוצאות פיננסיות בכל רבעון. פער זה מוביל פעמים רבות להחלשת שיקולים מקצועיים ואסטרטגיים בשל הצורך בהשגת מטרות קצרות טווח שמציבים בעלי השליטה. המבנה הקיים אינו מזין ומקדם תהליכי שיפור, צמיחה, יעילות ואפקטיביות, אלא מחזק חרדות בקשר להישרדות, מביא למניפולציות במספרים ובתהליכי ניהול ומצמצם את המרחב שנותן מקום לדיאלוג ניהולי-מנהיגותי.
  3. תלות גבוהה בחברה שבה הוא פועל, שעל תחומים רבים בה, כגון חינוך, בריאות, ביטחון ורווחה, אחראים שני המגזרים האחרים – קיימת נטייה להפריד בין המגזר העסקי, שנתפס ככלכלי ומקצועי, לבין החברה/הקהילה ותופעות שמתרחשות בה, במיוחד לאור הגלובליזציה בה עסקים פועלים באופן חוצה יבשות. עם זאת, בבואנו לבחון מגזרים ברמת המדינה, ניתן לראות בבירור השפעה מהותית של החברה על המתרחש במגזר העסקי וניכרים יחסי תלות גבוהים. המגזר העסקי מושפע באופן ישיר ומהותי מהמגזרים האחרים בכל הקשור לאיכות העובדים, לביטחון ברמת המדינה, לרגולציה, לפסיקות בנושא דת, למאבקים חברתיים, לפערים כלכליים וכיו"ב. החוזק של המגזר העסקי לעומת חולשותיהם של שני המגזרים האחרים אינו מהווה יתרון, אלא חיסרון. ניתן היה לחשוב שהמגזר העסקי יוכל להשפיע בקלות רבה יותר על הרגולציה של הממשל, אבל לא תמיד כך הוא הדבר. כמו כן, כדי לעמוד בתחרות בשוק החופשי המגזר העסקי נדרש לשכור עובדים איכותיים, וכך הוא נמצא במתח שכר עם השוק. בנוסף רמת ההשכלה של הציבור והיכולות של האנשים בחברה משפיעות עליו באופן ישיר, אך יכולתו להשפיע על תחומים אלו יחסית נמוכה.

 

תהליך השינוי המצופה לאור המציאות המשתנה

השינוי המורכב והקשה ביותר הוא של המגזר העסקי, משום שהוא דורש בחינה מחודשת של זהות המגזר העסקי ושמירה על כללי המשחק במרחב הבין-מגזרי. החשיבה העסקית הנוכחית קידמה את המגזר העסקי כמעט בכל צעדיו – מול הרגולציה, מול המערך הפוליטי, מול המגזר הציבורי, במודלים להעסקה וכיו"ב. השינוי דורש חשיבה עסקית אחרת, המשלבת מיקוד בתכלית לצד מיקוד ברווחיות.

השינוי המצופה במגזר הפרטי הוא גיבוש תפיסה עמוקה יותר מהתמקדות צרה ברווחים, תפיסה שתוכל לשפר גם את חוזקו של המגזר העסקי באופן מהותי ולא רק באופן יחסי לשאר המגזרים או בתוך הענף שבו הוא פועל. על השינוי ליצור ערך משמעותי ובר-קיימא בפעולה בין-מגזרית ולהשיג ערכים יחסיים רלוונטיים:

  1. התמקדות בתכלית הארגון – ארגוני המגזר העסקי מאופייניים בדרישה קבועה מכלל המנהלים והעובדים להיות מכוונים למטרת הרווחים של העסק. הציבור עוקב אחר ההערכות של הארגונים השונים לגבי צבירת הרווחים שלהם, וחוק החברות גם מצפה לצבירת רווחים. אך עולה השאלה: מדוע ציפיות חזקות כל כך לא מופנות גם כלפי מימוש תחום הליבה של הארגון? האם הארגון לא מחויב בראש ובראשונה לתכלית שלשמה הוא קיים? האין זה לגיטימי לצפות שהמערכת החברתית, המדינית והחוקתית תצפה קודם כל מהארגון להראות כיצד הוא משיג את מטרות הליבה שלו ודואג לתחום הליבה שלו, לצד אחריותו לרווחים? כאשר הארגון דואג באופן צר לשורה התחתונה של סוף השנה או הרבעון, פוחת הערך הממשי של איכות המוצר, איכות השירות, האמינות וכיו"ב. יש דרכים רבות להגדיל את ההכנסות, חלקן לגיטימיות וכמובן נדרשות במסגרת תחום הפעילות, השוק והענף של העסק, וחלקן כלולות במסגרת חשיבה קצרת טווח, או מתוך ידיעה שהן רק מקדמות הכנסות, אך לא בהכרח מייצרות ערך ללקוח. לכן יש לשנות את צורת החשיבה הנוכחית, אשר נותנת משקל יתר לרווחים על חשבון כל החלטה ארגונית וניהולית אחרת. מודל המשכנתאות, שהיה אחד מאבני הדומינו שהובילו למשבר של שנת 2008, הוא דוגמה מצוינת לעיוות שנוצר כששורת הרווח הופכת ליותר חשובה ולמסר מרכזי יותר מאשר הובלה לקידום תכלית הארגון. חשוב להדגיש כי יש חיבור אינהרנטי בין שתי המטרות – רווחים נועדו לנבוע מתוך מטרות הליבה, והקפדה על מטרות הליבה אמורה לסייע ליציבות הארגון ולהשגת רווחים לאורך זמן. במודל פעולה זה החברה מצפה מארגוניה לפרסם דו"ח, חוץ מהדוחות הכספיים, שיסביר מהו הערך של הארגון לחברה, עד כמה הוא בעל הכישורים המתאימים לתת ערך לחברה, עד כמה הוא פועל לשפר ולשכלל את הערך שלו לחברה, ובמידה שעלול להיגרם נזק או סיכון לחברה – עד כמה הוא פועל לבדוק את הנושא לעומקו, ולייצר שקיפות מלאה? שאלות אלו יכולות להישמע מופרכות, אבל אימוץ של פעולה להשגת התכלית של העסק יכול לשרת היטב את ארגוני המגזר העסקי בתחרות שלהם במרחב הגלובלי, כמו גם בהתמודדות של המגזר העסקי עצמו עם שאר המגזרים בשותפויות ופעולות משותפות.
  2. לקיחת אחריות על המשמעויות וההשלכות של הפעילות הארגונית והעסקית – המציאות המודרנית הגלובלית והטכנולוגית הובילה ליצירת מודלים שונים ומגוונים של מבני עבודה, בעיקר בתחום יחסי העבודה וקשרי עובד-מעביד, למשל קבלנות משנה ופרילנסרים. מודלים אלה הם שונים ומגוונים, הם מאפשרים מגוון רחב של העסקה ומחלישים את כוח העובדים אל מול המעסיקים. עם זאת, כנגד המגזר העסקי עלה כוח משמעותי, שצפוי להתחזק בתהליכים הגלובליים – כוחם של הצרכנים. את הצרכנים לא ניתן להכליל באף אחד מהמגזרים, וכפי הנראה הם לוקחים חלק בכל המגזרים בדרך זו או אחרת. הם אלה שיכולים להשפיע על המגמות המתפתחות ועל ההשלכות של פעולות המגזר העסקי, כיוון שהם מקור משאבים קריטי שעליו נשען המגזר העסקי. דוגמה לכך היא המגמה שהולכת ומתפתחת של הפעלת לחץ של צרכנים שרוצים לדעת מהן תפיסותיו החברתיות של עסק זה או אחר, מה שמשפיע על צריכת השירותים וכיו"ב.

התהליך החברתי שהתגבש עם השנים הוביל להתפתחות מודל של אחריות תאגידית שמחזק את האחריות של המגזר העסקי כלפי החברה. חוזקם של העסקים מול חולשתה של החברה יצרו לחצים כלפי העסקים לקחת חלק במשחק החברתי הרחב. אבל למעשה, אחריות תאגידית היא פעולה מינורית שמעלה את המוניטין של העסק כגוף חברתי ואינה נוגעת במהות העמוקה של פעולתו. מודל האחריות התאגידית תרם להבנה של האחריות שנושא המגזר העסקי כלפי החברה כולה, משום שכמו שהוא מושפע מהחברה – הוא משפיע עליה. אבל בפועל, יישום המודל נעשה ברובו בצורה שולית ומינורית יחסית לתהליכי הניהול וקבלת ההחלטות בארגון.

לפיכך, השלב הבא בהתמודדות של המגזר העסקי עם המציאות החדשה הוא שינוי מהותי ויסודי יותר בתפיסת האחריות הרחבה של המגזר העסקי והשפעתו על המרחב שבו הוא פועל – אתיקה, סביבה, חברה, מדינה ועוד. אין הכוונה לעיסוק במיתוג או שיווק כפי שחלק מהגופים העסקיים בחרו לעשות כחלק מאימוץ אחריות תאגידית, אלא בבחינה קבועה של בסיס תהליכי קבלת ההחלטות של העסק/הענף העסקי כך שהשיקולים לקבלת החלטות יהיו מורחבים יותר ומערכתיים כמו גם תהליכי הניהול והעבודה השוטפים.

היכולת של המגזר העסקי לבחון במסגרת שיקוליו ופעולותיו את ההשפעה של המודל העסקי שלו והיישום שלו על מרכיבים מחוצה לו תביא גם להשפעות חברתיות, סביבתיות, תרבותיות, חינוכיות, כלכליות, ביטחוניות ודיפלומטיות.

הדילמות בין שתי התפיסות הן רבות, למשל – אם העסק מייצר מוצר חשוב לאין שיעור, אבל תהליך הייצור מגביר את זיהום האוויר, מה עליו לעשות? להתחמק מהאמת? ליצור מצג שווא של התגברות על הבעיה, או שמא לעשות כל מאמץ כדי לעמוד בתקן האיכות? אם עסק מעסיק אלפי עובדות חד-הוריות במודל העסקה זמני כי מודל העסקה זה מיטיב עם המודל העסקי שלו, האם עליו לשנות את מודל ההעסקה שלו כדי להיטיב עם העובדות? השינוי המצופה מעסק זה ומעסקים אחרים לאור המציאות המשתנה והצורך בחיבוריות גבוהה יותר בין המגזרים הוא אימוץ של תפיסות מערכתיות בפעולות עסקיות, תפיסות שלוקחות בחשבון גם את החברה, הסביבה וכיו"ב. תהליך זה יזין מורכבות גבוהה יותר בתהליכי קבלת ההחלטות ויביא לצורך במציאת פתרונות יצירתיים, אבל יאפשר חיבוריות גבוהה יותר גם לצרכנים וגם ליתר המגזרים שבתוכם העסק פועל.

 

בגרות מערכתית – מאזן הכוחות החדש ופעולה רב-מערכתית

עבודה בין-מגזרית דורשת מכל המגזרים לקדם ולפתח שינוי פנימי ולאמץ תפיסות חדשות כלפי שאר המגזרים. בישראל התפיסות הנפוצות של המגזרים מבוססות בעיקר על סטריאוטיפים, שמכתיבים פעמים רבות את תהליכי קבלת ההחלטות ואת מרכיבי השותפות הבין-מגזרית ואת אופי התחרות בין המגזרים. שינוי פנימי בכל מגזר ינפץ סטריאוטיפים אלה ויביא לשינוי באופי התחרות ולפיתוח שותפויות אמיתיות.

במציאות המודרנית המגזר העסקי הפך חזק במידה כזו שהחשיבה העסקית מחלחלת גם למגזר הציבורי ומתבטאת בתהליכי קבלת ההחלטות, ואף זולגת למגזר השלישי שם היא מתבטאת בחשיבה על שירותים כמניבי הכנסה ובעידוד מודלים של עסקים חברתיים כעדיפים על המודלים הקלאסיים. במבנה היחסים הבין-מגזרי הקיים, המגזר השלישי מעריץ ומכבד את המגזר הציבורי, מתייחס אליו באופן ישיר כקובע מדיניות, ופועל לעיתים בחנופה כלפיו כגורם המממן אותו, גם כאשר מערכת היחסים אמורה להיות מאוזנת יותר. המגזר הציבורי מצדו פעמים רבות מזלזל במגזר השלישי ורואה בו גוף שאינו מקצועי דיו, מתייחס אליו כאל ספק או קבלן ביצוע ונותן יותר משקל לארגונים גדולים בו מאשר לארגונים הקטנים יותר.

המגזר העסקי מואדר בעיני שני המגזרים האחרים. המגזר העסקי נתפס מחד כעשיר, כבעל המאה, וכן גם כמקצועי, מנוסה, מתקדם טכנולוגית, עדכני וכטוב יותר מהמגזר הציבורי ומהמגזר השלישי, אך מאידך הוא נתפס כמגזר שמתעסק בעיקר במיצוב ומיתוג, כעוסק בהשגת רווחים כשעליו לעסוק בקידום החברה, המדינה ואיכות חיי האזרח. ולפעמים הוא נתפס כמוכן להשתמש במגוון אמצעים להשגת מטרותיו העסקיות, גם כשחלק מהאמצעים לגיטימיים פחות, ולכן הוא נחשב לעיתים אף כבעל מוסר בעייתי. המגזר העסקי מצדו מזלזל בשני המגזרים האחרים, מעריך את המגזר השלישי ברמה הרעיונית אבל בפועל רואה בו קלף קל לשליטה. לעומת זאת היחסים של המגזר העסקי עם המגזר הציבורי מורכבים יותר, כי הדרישות הרגולטוריות ממשיכות לגדול, ויש להן משקל משמעותי עבורו.

מבנה יחסים זה מערער את תפיסת האמון שיש בין המגזרים, ובכך מחליש את פוטנציאל ההצלחה של פעולה בין-מגזרית ומקשה עליה להוביל מהלכים רב-מערכתיים משמעותיים. אם כך, בעבודה בין-מגזרית המטרה הראשונה בחשיבותה היא תהליך בניית האמון. על כל מגזר לפעול על בסיס זהותו המקורית ויכולתו לנהל שיח פתוח ומובנה בין המגזרים. כמו כן, באופן אופרטיבי, אחד העקרונות המהותיים לשותפות בין-מגזרית הוא ענווה וכבוד זה כלפי זה.

עקרונות אלו כמעט ולא נמצאים בשימוש בשיח שמלווה את פעילות השותפויות, אבל יש הכרח לשיח מובנה העוסק בהם:

המגזר הציבורי – העובדה שהוא המגזר הפועל מטעם הממשל או הרשות המחוקקת אין פירושה שבשותפויות בין המגזרים המגזר העסקי נועד למימון בלבד והמגזר השלישי נועד להיות גורם מבצע או מספק ידע בלבד. שותפות משמעה מחויבות הדדית, ויש צורך להגדיר בצורה ברורה מהם גבולות השותפות ומהן הציפיות מכל מגזר בהתאם לייחודיותו ולתרומתו לשותפות. בבואו לקדם שותפות בין-מגזרית, חשוב שהמגזר הציבורי ישכלל את יכולות הניהול והובלת התהליכים מחד ויבסס שיטות עבודה שיתופיות מאידך, במיוחד מתוך תפיסה של משילות.

המגזר העסקי – העובדה שהוא מגזר חזק מבחינה ניהולית ושהוא מספק מימון אינה עומדת בסתירה לחשיבות של ביסוס שותפויות ממקום רחב יותר שאינו רואה ערך רק בשורת הרווח, שאינו רואה בשותפות הזדמנות להשתלטות, אלא כר נרחב שבו מנהלי העסק לוקחים חלק פעיל בשותפות, מתוך ראייה ארוכת טווח ורצון בלמידה של הערך והייחודיות של כל מגזר, גם אם יש ביניהם שונות ברורה, ומתוך יכולת לפעול ב"גובה העיניים" עם שאר המגזרים ולא מתוך התועלתנות המקובלת בחשיבה העסקית הנפוצה כיום.

המגזר השלישי – עליו להבין כי השותפות צריכה לבוא ממקום של מומחיות הנובעת מניסיון בשטח ומתוך תפיסת ההובלה החברתית כערך ייחודי של המגזר, וכן כי העבודה בתוך השותפות צריכה להיות מלווה בשיח פתוח ובטוח של תיאום ציפיות ובניית הסכמות ארוכות טווח, ופחות על צורך בביסוס משאבים ושאיפה להישרדות קיומית.

שותפות בין-מגזרית מחייבת התבוננות מעמיקה של כל מגזר בתפקידו בשותפות ובתפיסתו את השותפות; עבודה של כל מגזר עם עצמו לאור המציאות המשתנה ובאופן ספציפי עבור קידום השותפות; יצירת אמון וכבוד הדדי בתוך השותפות בין כל המגזרים, על יתרונותיהם וחסרונותיהם; וחיבור אמיתי ומהותי למען מטרה משותפת וברורה, ברמה הערכית והרעיונית.

פעמים רבות, לאור טשטוש הגבולות, המגוון העצום של שיתופי הפעולה, וקצב ועוצמת השינויים, נראה שכאילו אין טעם לחזור לזהות הבסיסית, לנסח מחדש את הגבולות. הרי קצת אחרי שנגדיר את הגבולות נחצה אותם, אז מה הטעם להגדירם מלכתחילה? ובכן, הסקירה שלעיל באה לחזק ולבסס את התפיסה ההפוכה. ככל שהמציאות הופכת למורכבת, כך אנו נדרשים להתנהל בתוך אותה מורכבות בצורה טובה יותר. לצורך כך עלינו לבסס יכולת עמוקה לזיקוק ולדיוק הזהות שלנו, גבולות הפעולה שלנו, המטרות שלנו. כמו כן, עלינו לבסס תפיסות חדשות לגבי חשיבה ועבודה, תפיסות שאינן מבוססות על תחרות או על השגת יתרון על פני האחר, אלא על חתירה לעבר מציאת פתרון לבעיות מערכתיות, קבלת אחריות כלפי המערכת כולה והבנת המשמעות בפועל של תוצאות הפעולה של כל מגזר על המערכות האחרות. השאיפה היא שכל מגזר יאמץ מספר מטרות במקביל – למשל, המגזר הציבורי לא צריך לפעול רק לטובה המדינה או לטובת האזרח, אלא גם לטובת החברה כולה; המגזר העסקי לא צריך לראות רק את השיקול העסקי או את טובת הלקוח לנגד עיניו, אלא גם את ההשלכות של פעולותיו על המערכת כולה. המגזר השלישי מוזמן לראות לא רק את קהל היעד שלו וההישרדות שלו אלא גם את השדה כולו ואת האחריות שלו לעיצוב תהליכים משותפים. הבנת המקום הייחודי של כל שותף ולצד זה פיתוח חשיבה מערכתית באקו-סיסטם, יאפשרו ייצור ופיתוח שותפויות אפקטיביות. ההבנה הדרושה אינה רק של ה"אני" כשותף ומהו תפקידי הייחודי במערכת הרחבה, אלא הבנה של החלקים האחרים של המערכת, היכולת להתבונן מחוץ לעצמי. למרות שכולנו שחקנים/שותפים בתוך מערכת אחת וחיים בתוכה, דרושה בנוסף יכולת להתבונן מהצד גם על עצמי וגם על שותפים אחרים – לא מתוך ניתוח כוחות לצורך ניהול תחרות, אלא מתוך זיקוק השונות, הייחודיות וזיהוי החיבורים בין החלקים השונים ליצירת שלם בעל ערך מערכתי. גישה כזו תמיד תהיה כרוכה ביתרונות ובמחירים עבור כל שותף, אך המוכנות להיות במקום הזה היא המנהיגות החדשה. פעולה רב-מערכתית תיתכן אם כל מערכת תוכל ליצוק לתוכה את הערך הייחודי לה.

אומנם טשטוש הגבולות הופך את הפעולה במגזרים השונים לרב-גונית, אבל ללא הערך הנוסף שלה – רב-מערכתיות. חיזוק מגזרי ובין-מגזרי יזין את היכולת להתמודד עם סוגיות הנוגעות לכלל המגזרים באופן משותף, לא רק ברמת ההצהרה אלא ברמת המעשה, לא רק ברמת ההצלחה אלא גם בזמני משבר, ולא רק לצורך סיפוק אינטרסים של כל מגזר וארגון אלא גם עבור פעולה למען המערכת כולה וליצירת השלם הגדול מסכום חלקיו.

1 Comment
  • אורנה סומך
    פורסם ב 08:59h, 01 אוקטובר הגב

    מאמר מאיר עיניים. מעניין וחשוב. מעורר מחשבות שמתאימות לתחילתה של שנה חדשה 🙂 תודה . אורנה סומך

הוספת תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות צבעים