שתיקה רועמת של ערבים בעבודה-מה עושים? - מכון מעברים
2128
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-2128,single-format-standard,bridge-core-3.1.3,unknown,wp-accessibility-helper,accessibility-contrast_mode_on,wah_fstype_zoom,accessibility-underline-setup,accessibility-location-right,qode-page-transition-enabled,ajax_fade,page_not_loaded,,hide_top_bar_on_mobile_header,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-30.2,qode-theme-bridge,qode_advanced_footer_responsive_1000,qode_header_in_grid,wpb-js-composer js-comp-ver-7.3,vc_responsive

שתיקה רועמת של ערבים בעבודה-מה עושים?

בשבועיים וחצי האחרונים קיבלתי הרבה פניות בקשר לשאלת השתיקה: "הגעתי לעבודה והמנהל הערבי לא אמר כלום", "אני עובד עם הכפר הערבי הזה כבר הרבה שנים בצמוד, ומאז האסון אף לא מילה אחת, אף ווטסאפ כאילו אני לא קיים.", "אנחנו עובדות ביחד כבר המון זמן אני ערביה והיא יהודייה, ומאז האסון היא לא יוצרת איתי שום קשר, נמנעת, רק טכני, אני גם בוחרת להימנע מקרבה, לא מרגישה נוח." "אני מרגישה שהקשר שלנו יהודייה וערבייה היה טוב עכשיו הוא קשר מלאכותי, עושים כאילו אין פיל בחדר" ועוד ועוד…

השתיקה בתוך האסון הזה יוצרת חוויה קשה אצל הרבה יהודים ומעוררת שאלות.: מה משמעות השתיקה? איפה האמפטיה? האם זה מעיד על תמיכה בחמאס? איך להתמודד איתה?

הלכתי לקרוא בספרות המקצועית( ממליצה בחום על מדריך אקורד ליחסים בין קבוצות !) במקביל ביררתי בפרקטיקה היישומית מה אפקטיבי יותר ומה פחות ובספרות לניהול ומנהיגות.

והגעתי לכמה מסקנות.
1.  תפקיד הנהגה זה לשמור על גבולות ולנהל אותם ( במלחמה זה מתחדד אף יותר ).
בכל מצב תפקיד הנהגה הוא לשמור ולנהל את גבולות המערכת. לפיכך גם בסוגייה זו חשוב לחדד מהם הגבולות ולנהל אותם. גבולות ברורים מאפשרים ביטחון וחופש.
אילו גבולות? גבולות השיח, גבולות ערכיים וגבולות התנהגותיים.

הנהלה מגדירה לעצמה מה המדיניות שלה בנושא- מה גבולות ההתנהגות המקובלים ולא מקובלים, מה גבולות השיח המקובל ולא מקובל, מהם הגבולות הערכיים שלה. היא מעצבת ומדייקת מהם הקווים האדומים. וכיוון שהמציאות אינה שטוחה גם המדיניות לא יכולה להיות שטוחה וצריכה להתאים למורכבות של המציאות הישראלית ויחסי ערבים יהודים בארץ. כמו כן כדאי לעשות זאת ללא קפיצה למסקנות, ללא תעצומות כעס ועם הרבה פניות לבחון את הנושא לעומק. בסופו של דבר הכי חשוב זה לגבש הסכמות ברורות וחד משמעיות- לא עמימות, לא חלקיות, בהירות מהי המדיניות האחידה והרשמית של החברה כלפי עובדיה (יהודים וערבים כאחד).

גבולות באים לידי ביטוי בהגדרת מדיניות וביישום אפקטיבי של המדיניות.

מדיניות מחד נועדה לעצב את שגרת החיים המשותפת ולאפשר ביטחון מלא לכלל העובדים ומאידך להגדיר את הקצוות מהו הקווים האדומים שאסור להפר ומה יקרה למי שיפר אותם.

תהליכי יישום צריכים להיות ברורים – מי הועדה שבוחנת פניות , מי מדבר עם מי ומתי ואיך אנחנו יודעים שאכן נחצה קו אדום. התהליך צריך להיות ברור ושקוף ומאפשר לכולם להתכנס לתוך תפיסת עבודה משותפת המבטיחה ביטחון לכולם לעבודה המשותפת יהודים וערבים במקום העבודה.

2. ביחסים יש משמעות למעשים. ובעתות משבר למעשים / לחוסר מעשים יש נראות גדולה יותר. 

עובדים ערבים שבחרו לשתוק עשו זאת כנראה ממגוון סיבות: חרדה, חוסר אונים, בהלה, פחד, קונפליקט סמוי, הלם וכיו"ב). לבחור לא לעשות דבר, לא לומר דבר היא בחירה קשה עבור מי שנפגע מהטרגדיה הגדולה ב 7.10  גם אם זו רק מבוכה. העובד שהגיע לעבודה ופגש שתיקה או חיכה לווטס-אפ שלא הגיע, חווה פגיעה יסודית בקשר הבין אישי שהיה במקום העבודה. פגיעה זו חמורה כי יש לה השלכות עמוקות על חווית האמון והיכולת לסמוך זה על זה בשגרה ועל אחת כמה וכמה בעתות משבר וצער.

ערבים שואלים מה לומר? ויהודים שואלים מה להגיב ? יש פה רגישות מאד גבוהה ומורכבות שצריך לקחת בחשבון. הנטייה האוטומטית שלנו היא לכעוס ולהיעלב ולצפות להתנהגויות פרואקטיביות ומחוברות לפחות לכאב. אבל במציאות המורכבת אנחנו רואים שאוכלוסייה גדולה יחסית בחרה לשתוק, כך שזה מצב חברתי ולא אישי. במצב הרגיל, נרצה לבנות יחסים של תקשורת, שאנשים יגידו מה הם מרגישים וחושבים זה לזה, כי כך בונים אמון בין אנשים. רואים מה הם אומרים וחווים מה הם עושים ואז מבינים שיש על מי לסמוך. הנחת היסוד פעמים רבות במקום עבודה שבו עובדים יחד שעות מרובות היא של אמון הדדי. בעת משבר עולה שאלה זו שוב במיוחד כשההתנהגות היא בלתי מותאמת למצב. פעמים רבות השתיקה מערערת את הנחת היסוד של היהודי כלפי הערבי שהייתה בינינו קרבה, חברות, אכפתיות הדדית, מעבר ליחסים אינסטרומנטליים שהעבודה מחייבת, גם כשהשתיקה נובעת מהרבה סיבות שאינן בהכרח חוסר אכפתיות ותחושת קרבה.

3. השותפות בין ערבים ויהודים כאזרחי מדינה נשענת על ערך החיים ואחריות משותפת לביטחון כלל אזרחיה. ערכם של חיים וטבח המוני ואכזרי באלפי יהודים ואף בעשרות ערבים מהווה פגיעה אנושית בערך האדם ובכך פסול מכל וכל. ללא קשר לדעות פוליטיות, להסכמה או אי הסכמה לגבי הפעילות הצבאית בעזה, ללא קשר לשטחים/ לא שטחים, למדינה או שתיים, הכרה בכך שהטבח הוא מעשה נבזה וחמאס הוא ארגון טרור שביצע זאת ולכן הוא פסול. זו תשתית ערכית בסיסית. תשתית ערכית זו חייבת להיות משותפת לנו. אלו גבולות המערכת. שכולנו מאמינים בערך החיים ובתפיסה שנחצה פה קו אדום. עם זאת, יש בעיה ברמה ההצהרתית. ערבים רבים חוששים להצהיר על כך בגלוי מפאת מתחים פנימיים בתוך החברה הערבית. אפשר להסכים למתחים האלו או לכעוס עליהם, אבל הם קיימים ואף מאיימים על חיי המצהירים או התומכים. ועם זאת, יהיו עובדים ערבים רבים שיביעו צער עמוק על מה שהתרחש, יצרו מגע וקשר אישי ויביעו באופן אינטימי את תפיסותיהם הערכיות המשותפות. לפיכך, צריך להיזהר מלשפוט במהירות את השתיקה כהסכמה לפעילות החמאס אלא לדבר אותה באופן אינטימי ואישי.

לפני ששוברים את הכלים, ומאבדים אמון בעובדים הערבים, או כותבים פוסטים כועסים ומתריסים, או חלילה מסיתים נגד כל הערבים באשר הם. כדאי להעמיק בעניין.

מבירוריי עם כמה ארגונים מצאתי שחלקם מתעלמים, נמנעים מהסוגייה ומנסים לשדר שגרה כרגיל. התעלמות מזיקה ועלולה להעצים את החששות של שני הצדדים זה מזה. שמחתי לשמוע על ארגונים אחרים שבחרו להוביל במנהיגות מרשימה את המורכבות הזו ולעבוד במשותף בסביבה בטוחה ורגועה של ערבים ויהודים יחד.

פרקטיקות ניהוליות:

1. מנהיגות: עיצוב מדיניות והעברת מסרים של מובילי הארגון – ברמת החברה, האתר, המחלקה. כל מנהל/ת על פי ניסוחיו ושיטת העברת המידע אבל צריכה להיות אג'נדה ברורה שמאפשרת להתאגד סביבה ולשמור דרכה על הסדר הטוב בארגון . העברת המסרים כוללת הסדרת המדיניות : להתנהגויות של עבודה משותפת רגיעה ביטחון וסיוע ההדי יהיו מרכיבים של תמיכה, פירגון ועידוד בארגון והתנהגויות שיתפסו כחוצות קו אדום יעברו בדיקה ותגובה אופרטיבית בהתאם לתוצאותיה.

הצעות לניסוחים למסרים סביב הסוגיות השונות:

i. אנחנו כואבים את כאבם של משפחות הנרצחים כוחות הביטחון והאזרחים, את כאבם של החטופים ומשפחותיהם ואת כאבם של המפונים. אנחנו משתתפים כולנו בצערם ונעשה כל שניתן לסייע.
ii. אצלנו בחברה אנחנו שומרים על הסדר ושלטון החוק וכולנו יחד באותה סירה. כולנו אחראים אלו על אלו ונעזור זה לזה לעבור גם את התקופה הזו בשלום.
iii. אצלנו בחברה כולם חשובים לכולם, חשוב לנו הביטחון של כל אחד ואחת ונשמור כולנו על הביטחון אחד של השני.
iv. בחברה שלנו עובדים יחד, זה לצד זה, ולביחד יש משמעות עמוקה של אכפתיות הדדית, של אחריות משותפת ושל אמון ובטחון.
v. אנחנו מכבדים חיים ומעריכים חיים ואנו מתנגדים לפגיעה בחפים מפשע אלו ערכי היסוד שלנו. אנו כארגון מתנגדים לפעולה הנפשעת של החמאס שפגעה באלפי יהודים ובעשרות ערבים. ואנחנו סומכים ובטוחים שאין בקרבנו מי שישתף פעולה איתם או מי שיפרוק זעמו באלימות בגלל האסון. אנחנו נדע לכבד אחד את השני ובמיוחד במצבים קשים. מי שיאתגר את המציאות הזו ויפעל בגלוי או בסתר בתמיכה בחמאס ובפעולותיו יועבר לטיפול משטרתי ויפוטר . מי שיאתגר את המציאות הזו ויפעל בגלוי או בסתר להסתה או פגיעה נגד הערבים יועבר לטיפול משטרתי ויפוטר. אנחנו מאפשרים לכולם במדינה דמוקרטית להביע דעות לגבי המצב הביטחוני תוך רגישות זה לזה, אבל קו אדום של תמיכה בחמאס לא ניתן לחצות אצלנו.

vi. אצלנו ערבים ויהודים בחוק וברוח נגד טרור. יהודים וערבים אצלנו מתנגדים לרצח בדם קר. אנחנו נגד טרור באשר הוא, כל רצח בדם קר הוא לא מוסרי, הוא אסון ביטחוני והוא פשע אנושי.

2. ניהול : לאחר המסרים מומלץ לקיים שיחות אישיות אחד על אחד עם ערבים ויהודים על מנת לסייע להתמודד לכל מי שמפחד. להבין ממי וממה הם מפחדים ואיך ניתן לסייע להם. כמו כן, לעודד שיחה, תקשורת ,לצאת מהשתיקה או מההתעלמות אלא לבטא אמפתיה. להיות בתקשורת שתוביל להתקרבות חוזרת ולמניעת אובדן האמון. לא לצפות להצהרות פומביות בקבוצות עובדים זה לא בהכרח מסייע בתהליכים. להיפך דווקא בפגישות יותר אינטימיות , בשיחות אישיות, במתן מרחב מאפשר רגישות לצד פתיחות.

3. להיות מדויקים :להימנע כעת מנושאים רגישים שעלולים או לפגוע או לעורר פחדים מתוך החרדה הכללית והדריכות הגבוהה. חשובה ההבחנה בין הטבח שהיה לבין דעות פוליטיות וחברתיות. לגיטימי שיש כעסים של ערבים על הפעילות בעזה ויש דאגה ואמפתיה כלפי העזתים. אין זה מעיד בהכרח על תמיכה בחמאס ולהימנע מקפיצה למסקנות, מדיאלוג אידיאולוגי או פוליטי בשעת מתח זו. יהיה עת לכך בזמנים פחות מתוחים. כעת פועלים על הבסיס הערכי המשותף.

4. להיות אמיצים :זה זמן להזמין דיאלוג, למרות הקושי. להרגיש נוח לנהל שיח, עכשיו אחרי כמעט שלושה שבועות של ההלם הראשון, שאנחנו מתחילים רק לעכל איך עולמנו קרס והזעזוע עמוק, ניתן עוד יותר לחדד גבולות ברורים במערכת. ניתן ומומלץ לדבר, לא להימנע, להיות בתקשורת ובקשר עם עובדנו, מנהלנו ואנשים בתוכנו כי אנחנו עובדים יחד ערבים ויהודים זה לצד זה זמן ממושך בתעשייה, בעירייה, במוסדות בריאות, רווחה, חינוך ועוד. אם יש קושי או חשש מומלץ להיעזר באנשי מקצוע ללוות את הפגישות האישיות. בכל מקרה, לא להימנע מהן או לדחות אותן. לאפשר תקשורת כך נשמור על האמון הפנימי שלנו אחד בשני ואם צריך נבנה אותו מחדש.

5. מתן כלים להתמודדות  – אפשר להציע מגוון רחב של התנהגויות שמבטאות אמפתיה בלי להסתכן בהצהרה חיצונית במקומות בהם יש סכנת חיים. כמו כן, יש משמעות עמוקה כמין אנושי וכחברה משותפת לתת ביטוי של התנהגויות מעבר למילים, למעשים המעידים על שותפות גורל. ..

לשמחתנו במבחן התוצאה מקומות עבודה משותפים מצליחים לקיים חיי שגרה תקינים גם בעתות קשות אלו.  מקרי הקצה הם נדירים ולא מאפיינים את הרב המוחלט. יש בכך תקווה והזדמנות לגבולות והסדרה פנימיים.
מי ייתן ומתוך השבר הנורא נוכל לחזק את ערכי היסוד המשותפים שיהוו תשתית איתנה יותר ונחוש ביטחון מלא ומבוסס. ( הדברים מתייחסים לאזרחי ישראל בלבד, עבור התמודדות עם אלו שאינם אזרחי ישראל אני עדיין בחקר, בהמשך)

אין תגובות

הוספת תגובה