להקשיב לנימי האנושות - מכון מעברים
722
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-722,single-format-standard,unknown,wp-accessibility-helper,accessibility-contrast_mode_on,wah_fstype_rem,accessibility-underline-setup,accessibility-location-right,ajax_fade,page_not_loaded,,hide_top_bar_on_mobile_header,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-17.2,qode-theme-bridge,qode_advanced_footer_responsive_1000,qode_header_in_grid,wpb-js-composer js-comp-ver-5.6,vc_responsive
להקשיב לנימי האנושות

להקשיב לנימי האנושות

כיצד ניתן להוביל אנשים, ארגונים וחברה לאזורי צמיחה והתפתחות אנושית? להתמודדות מושכלת ומפותחת עם הקשיים והמורכבויות של החיים ,הארגונים והחברה?

כיצד ניתן לקדם חיי חברה דמוקרטיים, הגונים ובריאים?

בתוך עולם קפיטליסטי וצרכני, המעודד צבירת ממון, יוקרה וסטאטוס. כשרוחות אלו נושבות כיצד תתפתח חברה שתקדם כוח ועוצמה אפקטיביים? כיצד ניתן לצפות שהכוח לא ישחית את המידות והעוצמה לא תייצר אשליות?

כדי לענות על שאלות אלו כדאי לפגוש שאלת יסוד. מהי תכליתנו?

התשובה הנורמטיבית בחברה המודרנית המערבית של ימינו היא הגשמה עצמית ואולי גם הנאה או להימנע מסבל. האינדיבידואליזם חורט על דגלו מסר של הגשמה עצמית של כל פרט ופרט בחברה האנושית כולה. קיימת הנחה רווחת בחברה המערבית שתפקידנו לממש את הפוטנציאל שלנו.

ככל שהאינדיבידואליזם התפתח בעשור האחרון הוא קיבל פנים, שבאות לידי ביטוי ברמת ההצלחה של "כוכב נולד", "להפיל את המיליון"  נראה כי "הגשמה עצמית" מושפעת מהלכי רוח של קפיטליזם והצרכנות המודרנית, ששמים את החברה כפלטפורמה, המקנה לפרט קהל כמו ב"הישרדות", או כמות הלייקים בפייסבוק. כל פלטפורמה מוחצנת שמאפשרת לפרט לומר "הצלחתי" או "השגתי".

ההגשמה עיצבה את פניה לבולטות חברתית "תראו אותי", יש לי אוהדים כביכול, משמע אני מגשים את עצמי, ופחות ביטוי לכישורים או ליכולות ייחודיים, להשקעה ולפיתוח העצמי, לצורך לשכלל את עצמי במאמץ ניכר של שנים על מנת "להגשים את עצמי".

בהסתכלות רחבה על התפיסה היום של "הגשמה עצמית" – היא כוללת תהליך העברה של כל עול האחריות על עתיד האדם ומצבו לפרט, ומאפשרת לחברה ולמוסדותיה להתנער במידה מסוימת מעול זה. במקביל היא מייצרת תסכול מתמשך של האדם בצורך שלו להגשמה עצמית שלעולם אינה ממומשת עד הסוף .

והנה לכם נוסחת החיים הטובים: אני במרכז , כסף להנאות החיים והגשמה העצמית – שוב אני במרכז. תהליך של מרכוז ב"אני" ופחות מכוונות ל"ביחד", מחזק ומייצר פחות הבנה ואוריינטציה כלפי האחר. מה מגיע לי ? ארגונים שחותרים לענות לעובדים על שאלות כמו אלו ללא חובת העובד לומר מה הוא נותן לארגון מעיד על הפרת האיזון בין היחיד ליחד. החברה צריכה לתת לפרט בלי חובתו של הפרט לתת לחברה כביכול הקבוצה היא מנגנון המספק את צרכיו ורצונותיו של הפרט וזו תפקידה. ואילו הפרט לקבוצה? האם הוא מחויב במשהו? האם מצופה שהוא ייתן משהו? אולי. בדרך כלל רק אם הוא קיבל את מה שרצה…. מותנה בסיפוק צרכיו.

בדרך זו מתפתחות מגוון תופעות של חוסר ויתור, חוסר דיאלוג והעדרו של שיח חברתי מתמשך. המודל הזה של החיים הטובים איכשהו מאכזב כל פעם מחדש. היכולת של המערכות רק לספק את צרכיו ורצונותיו של כל פרט היא אפסית. היכולת ליהנות ממשולש החיים הטובים נמוכה בסופו של דבר. לכן אני מציעה אלטרנטיבה. תפקידנו הוא שונה במהותו לחלוטין. תכליתנו יכולה להישמע מאד פשוטה ועם זאת מאד מורכבת. בשביל כך חזרנו לרמב"ם שהתייחס לסוגיה זו טרום העידן המודרני הקפיטליסטי והאינדיבידואלי.

על פניו ניתן לחשוב שנולדנו בני אדם וכמו שהחתול מבצע תפקידו כחתול והכלב ככלב, הרי בן אדם נולד אדם, וכל שעליו לעשות זה להיות אדם? ובכן זו משימה אנושית עמוקה ומורכבת לאין שיעור, כי כל אחד יכול לבחון את עצמו בחיי היום יום ולומר האם ועד כמה הוא התנהג בצורה אנושית ראויה לבן אדם ועד כמה הוא "נפל" להתנהגות פחות אנושית, או גרוע מכך חייתית או שפעל כבעל כוח על אחרים מעבר ליחס אנושי ראוי של אדם לאדם.

להיות אנושי מזמין אותנו להקשיב ל"חוקי האנושות", שהם מסתוריים פעמים רבות. זו מחויבות גבוהה להיותנו יצורים חברתיים, ובמהותנו העמוקה באנו לתת את הכישורים והיכולות שלנו לחברה, לסובב ולאנושות כולה.

במובן זה אנחנו ככלי שדרכו עוברים יכולות, כישורים, שכלולים שאנחנו מעבירים את עצמנו בדרך, כדי לתת מעצמנו לעולם את כל אשר האל/ והטבע טמן בנו לאורך השנים. יש יאמרו שזה נשמע דומה מאד לרעיון הנפוץ של מיצוי עצמי, אבל יש פה הבדל עמוק- להבדיל מהגישה הרווחת שמיצוי עצמי הוא עשייה אישית שלי למען עצמי לצורך שלי ולהגשמה עצמית שלי, הטענה פה, שונה מהותית במספר ממדים קריטיים:

  • מחויבות החוצה ולא פנימה – זו לא שאלה של רצון או תסכול אישי, אלא צורך עמוק אנושי לתת ביטוי לכישורים, ליכולות של הפרט כלפי ועבור הסובב אותו, החברה כולה. החברה זקוקה לכך שהפרט ישכלל כישוריו, יכולותיו וירחיב אופקיו כדי שיוכל לתת לחברה את עוצמתו ויכולותיו. המשמעות היא כי על האדם לפעול בשלושה מישורים : האחד, לשאוף להיות אדם ובכך להבין ולהפנים הבחנות בין טוב לרע, להכיר את עצמו, נקודות התורפה שלו וכו'. השני, להרחיב אופקים , לדעת על האחר, האחרים, ללמוד רחב ומורחב. והשלישי הוא ביטוי עצמי: זיהוי אישי של כישוריו ויכולותיו ושכלולם לכדי נתינה לחברה.
  • אין סדרי עדיפויות: מה נחשב ביטוי עצמי " שווה יותר" ומה פחות – להיות זה ש"הפיל את המיליון" אינו בהכרח הביטוי העצמי המועדף או מנהל עסקים משגשג, אלא הרבה דברים שיש לכל אחד ואחד מבני האדם על פני האדמה בכל תחומי החיים ועלינו כבני אדם לתת לכך ביטוי, להתאמץ לשכלל את היכולות והכישורים שלנו על מנת שנעשה זאת באופן מיטבי, לא למען שחרור אישי והגשמה עצמית שזה גם חשוב, אבל לא העיקר, אלא עבור החברה, החיים עצמם וכל מה שכרוך בהם.
  • הגישה אינה צנטרליסטית ובמובן זה משחררת את האגו האנושי מהצלחותיו. יש פה ניסיון לראות את האדם ככלי שבא לידי ביטוי ואינו הוא עצמו מאד מיוחד ו/ "מעל אחרים" בגלל כישוריו אלו או אחרים, אלא כל אחד ייחודי בתחומו הוא, ובהיבטים שונים של החיים. ניטלת עליו האחריות והמשימה לתת לכך ביטוי כצינור שעובר דרכו אל העולם – אם זה לתת יופי ואסתטיקה, אם זה לתת חכמה ודעת , אם זה לתת שירה וחוויה, ואם זה לתת סדר וניקיון. גישה זו באה להימנע מכוחות נמוכים, הטמונים בנו כאנשים להתפתות לאגו. גישת ההגשמה העצמית מטפחת במהותה את האגו השלילי באדם ומייצרת סימביוזה בין הכישורים וההצלחות שלו לבין היותו אדם ככל אדם, ובכך מייצרת אשליה שהוא מעל אחרים. תהליך זה , המעודד חברתית כי הוא מבסס הצלחה ומיקוד בפרט המיוחד, מסכן את יחסו לסביבה ואת הסביבה  אליו.

הרמב"ם טען בכתביו שעל האדם לבטא את כל יכולותיו למען החברה. במובן זה התפיסה המוצעת פה היא עתיקה. אין ספק שהרמב"ם עצמו אכן יישם את תפיסתו הן בכתיבה, הן בסיוע לאדם מין השורה ולקהילה כולה. תפיסת ההגשמה העצמית הוירטואלית/ המוחצנת מבססת תחרות בין הפרט לחברה וההפך. לעומת זאת, גישת הביטוי העצמי ככלי מאפשרת להחזיק את חשיבותו של הפרט לצד חשיבותה של החברה כשתי מערכות המזינות אחד את השנייה.

אין תגובות

הוספת תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות צבעים