חודשיים לשבת השחורה ולמלחמה - לקחים ראשונים - מכון מעברים
2164
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-2164,single-format-standard,bridge-core-3.1.3,unknown,wp-accessibility-helper,accessibility-contrast_mode_on,wah_fstype_zoom,accessibility-underline-setup,accessibility-location-right,qode-page-transition-enabled,ajax_fade,page_not_loaded,,hide_top_bar_on_mobile_header,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-30.2,qode-theme-bridge,qode_advanced_footer_responsive_1000,qode_header_in_grid,wpb-js-composer js-comp-ver-7.3,vc_responsive

חודשיים לשבת השחורה ולמלחמה – לקחים ראשונים

בתוך השבר הגדול שרק הולך ומתבהר מיום ליום בעוצמתו, בכאבו, בהיקפו ובעומקו, מתבוננת מה ניתן להבין כדי שנוכל לבנות מחדש מציאות לחיות בה.

איך בונים מחדש את המציאות שלנו ? יש אומרים שמתחילים מהתבוננות, מתבוננים מה קורה, מה יש לנו ואז תגיע התובנה ורק משם ניתן יהיה להתחיל את הבנייה.

לקחים ראשונים- זמן לסימני שאלה:

בוחן מציאות ותפיסת עולם.

"בן גוריון קבע ב 1953 מדיניות ביטחונית לפיה מלחמות יתנהלו בשטח האויב ויותירו את העורף נקי מאויבים. עברו 70 שנה ואף אחד לא עדכן את תפיסת הביטחון הזו". (אלוף יצחק בריק) . מה שהסתבר לכולנו באופן כואב ומעציב הוא שראינו מציאות אחרת. לא היה לנו בוחן מציאות. לא לגבי מידת האיום הגדול לפתחנו, לא על התפיסה הנאצית בחמאס, לא על הכוונות להיכנס פיזית לתוך שטחי ישראל להרוג, לחטוף, לאנוס ולשחוט אותנו. כולנו ראינו מציאות אחרת, לא היה לנו בוחן מציאות. האמנו שהצבא הכי חזק במזרח התיכון יבוא ויציל אותנו מהר מכל אסון נורא. הוא הגיע, שחרר והציל.. אבל מאוחר. מאוחר מאד. ראינו מציאות של טכנולוגיה, קדמה, דיגיטציה וקריירה, התעסקנו בשאלות של WLB , צעירים עסקו בצילום מוצלח לאינסטגרם, משפחות במקום טוב לבלות עם הילדים, חיים אזרחיים נעימים של המאה ה 21. אבל לא, אנחנו חוזרים אחורה לפחות 50 שנה, אולי 80 שנה..

הפערים בתפיסת המציאות נובעים פעמים רבות משתי תופעות:

האחת בוחן מציאות נמוך-  אין את הידע, העובדות, אין בהירות של המפה, מה באמת מתרחש , מה השתנה ?

השנייה, היא הרצון שלנו ושל מובילים שונים ומוסדות להראות לנו מציאות אחרת.

פעמים רבות הסביבה משתנה ואנחנו לא מזהים את זה בזמן. לא מבינים מה בעצם משתנה. מה לפתע אחרת? בוחן מציאות נמוך מכשיל כל פעולה. ככל שמתאמצים לקבל תמונת מצב אובייקטיבית ברורה ככל שניתן, עם מגוון רחב של פרשנויות מכיוונים שונים, כך ניתן להבין ולהיות רלוונטי למציאות ויש בוחן מציאות גבוה. ככל שמתרחקים מתמונה ברורה של המציאות כך הופכים ללא רלוונטיים ומידת ההפתעה גדלה.

הבנו בדרך קשה מאד את חשיבותה המכרעת של התודעה. התפיסה שלנו לטוב או לרע מכתיבה את ההתנהגות שלנו, את קבלת ההחלטות ואת תנועת המשאבים במערכת. אם התפיסה משתנה, גם ההתנהגות משתנה ואיתה קבלת ההחלטות ותנועת המשאבים.

על מנת שתפיסה תהיה נכונה, זו אינה שאלה של אידיאלים ועקרונות, זו גם לא שאלה של סקטור כזה או אחר. אלא זו שאלה של בוחן מציאות. עד כמה אנו מסוגלים לראות את המציאות כמו שהיא?

ככל שהתפיסה מבוססת על הנחות עבודה שגויות ובוחן מציאות דל, כך היא הופכת ללא רלוונטית. היא בראשנו, מכתיבה את ההתנהגות שלנו, אבל מרחיקה אותנו יותר ויותר מהמציאות עצמה. יש בנו גם משהו שמתאהב באשליה שנוצרת בבוחן מציאות דל. לשבת בבית קפה בנחת, לתכנן כמה לרוץ מחר ולאיזה חופשה לנסוע. האשליה מפתה מאד ומושכת אותנו הרחק הרחק מהמאמץ להכיר במציאות ובמורכבותה. ואם אין למובילים ולמובילות של המערכות סביבנו אינטרס לחשוף בפנינו את המציאות כפי שהיא או שהם עצמם באשליה, אזי האשליה יכולה בנחת להתנפח ללא מפרע. אבל אשליות כמו אשליות סופן להתנפץ ואכזריות הניפוץ כגודל מרחק האשליה מהמציאות.

פיטר סנג'י קורא לזה מודלים מנטליים. מודל מנטלי הוא תפיסה אישית וחברתית שנבנית לאורך שנים. יתכן שהמודל המנטלי שירת אותנו בתקופות מסוימות כי הוא היה מותאם למציאות דאז. אבל, המציאות משתנה והמודל המנטלי לא רלוונטי יותר. בלי פעולה אקטיבית לשנות אותו, הוא לא משתנה. היכולת להתאים ולעצב מחדש מודלים מנטליים מתאימים הוא תהליך עמוק וקשה. זהו תהליך הכרחי – להובלה, להישרדות, להסתגלות למציאות חדשה. התהליך כולל לשאוף, לחפש ולדרוש לראות את המציאות על כל גווניה כמו שהיא, לתעדף בין עיקר לטפל, לא להתפתות לאשליות ולסיסמאות ולצאת מאזור הנוחות להכרה מלאה עם כל הכאב, הצער והאובדן העמוק במציאות המורכבת. כל זאת, כדי להיות פרגמטי ולבנות דרכים רלוונטיות ומדויקות להתמודדות איתה.

 

אחריות

החברה נותנת כוח לאדם כדי שיישא באחריות. אדם מקבל סמכות כדי לשאת את האחריות. בימינו נוצרה הפרדה חסרת בסיס בין אחריות לסמכות. אדם יכול לשאת תפקיד עם כל הסמכויות, אבל עדיין לא להתחייב באחריות לכך. הפער שנוצר בין תפקידים, ייצוגיות, סמכויות, ממשל וציבור לבין אחריות הוא איום קיומי. מי ממלא את ואקום האחריות שנוצר? החברה האזרחית. זו שאין בידה סמכויות, לוקחת על עצמה את כל האחריות בצורה מעוררת השראה. הפער בין סמכות לאחריות מעלה שאלה לגבי כל מבנה הסמכות. אם אנשי הסמכות ממאנים לקחת אחריות, אזי אולי אל לנו לתת להם סמכות? אולי צריך לבנות מבנה חדש לחלוטין? יתכן שההיררכיה הקיימת וחלוקת הסמכויות כבר לא רלוונטיים?

בתוך ההסתגלות והיכולת לבחון מחדש את התפיסות והאמונות שלנו, יש משהו מאד יציב שרלוונטי תמיד. ערכים ובהם ערך האחריות. ערך האחריות אינו משתנה למרות שינויים בסביבה. הפרקטיקה שלו משתנה ומותאמת למציאות משתנה אבל הערך עצמו רק הולך ומתעצם. פה מתרחש תהליך הפוך. ככל שהמציאות משתנה לנגד עינינו, הערכים רק הולכים ומתבהרים בחשיבותם, בהיותם עוגן קריטי להישרדות והצלחה. הם מהווים מקור עוצמה להעמיק בהם וללכת לאורם.

"אדם שערך האחריות אינו כלול בסל ערכיו לא מתאים לתפקיד מוביל. הובלה – מנהיגות, ניהול ופיקוד משמעותם קבלת כוח, אי קבלת אחריות על הכוח היא בסיס לכישלון תפקודי או ניצול לרעה של הכוח" (מתוך" עומק השינוי" ). נחזור להבנה מהי אחריות ומה אנו מצפים ?

אחריות קשורה קשר הדוק לגבולות. אחריות של מובילים היא לשמור על גבולות המערכת שבאחריותם והגבולות שומרים על המערכת. טשטוש הגבולות שנוצר בין אחריות לסמכות, בין מילים למעשים, בין עיקר לטפל, בין מקצועי לפוליטי, בין מציאות לאשליה,  הוא חלק מהאסון הנורא.  שמירה על גבולות היא אחריות. אחריות על המילה, אחריות על התפיסה, אחריות לתוכן, לתשומה, לתהליך, לתפוקה ולתוצאה. אחריות על הפעולה ועל גבולותיה ואחריות להיות שם בעת צרה.

איפה הם? הייתה השאלה של נרדפים, חטופים, נשחתים ומתחבאים בשבת השחורה. זו שאלה שתהדהד כנראה עוד שנים רבות את שאלת האחריות. על מי סומכים? על מי אפשר לסמוך ועל מי אי אפשר?  הרצון שלנו לסמוך על מערכות הוא קריטי. בחברה תקינה אין זה מספיק לסמוך על אנשים, אנו צריכים לסמוך גם על מערכות. גם כשאנשים מתחלפים המערכת ממשיכה לשאת באחריות. הדרישה, החיפוש והשאיפה לאחריות הן מפתחות לתנועה לשינוי רצוי ורלוונטי.

 

מחוברות לשטח

בריק טען :" למדתי שיש נתק כמעט מוחלט בין הפיקוד הבכיר של צה"ל למה שקורה בשטח".

שוב ושוב מתגלים כשלי ההיררכיה. בין דרגים בכירים לדרגים זוטרים, בין מנהלים בכירים לעובדים. התפיסה הלא מדוברת כביכול למעלה חכמים יותר מלמטה. כביכול למעלה יודעים טוב יותר מאלו שלמטה. עצם התפיסה שיש למעלה ולמטה. כביכול העובדה שהיא "רק תצפיתנית" מחלישה את ערך דעותיה. העובדה שהוא "בתפקיד ביניים ולא יושב בדיוני מקבלי ההחלטות", מכווצת את דעתו. אנחנו רואים חוסר מחוברות לשטח במישורים רבים – בין הדרג המדיני לדרג המקצועי, בין השלטון המרכזי לרשויות, בין תאגידים לחברה הישראלית, בין ממשל לחברה אזרחית ובין מערכות אחת עם השנייה. מחוברות לשטח ראינו במלוא הדרה בעת מצוקה בין כוחות הביטחון לשטח, בין צבא למשטרה, בין מד"א לכיבוי אש, בין אזרחים יוזמים זה לזה ועם ארגונים חברתיים, ישובים ותושבים. שטח מול שטח יודע פעמים רבות לעבוד טוב. מדוע אם כך מערכות פחות? להיות מחוברים זה הכרח המציאות, זה תשתית קריטית לקבלת החלטות מושכלת. הובלה מחייבת יצירת תהליכי עבודה והזדמנויות מבניות להכיר לעומק בצורה מקצועית, איכותית ומתמשכת את המתרחש בשטח ולהוביל מתוך בוחן מציאות מלא ושקוף.

כשלי ההיררכיה שאינם חדשים אבל מזמינים שאלות:

האחת, אולי המבנה הקיים כבר לא רלוונטי? אולי זה זמן לשנות מבנה של מערכת גדולה ולייצר לה תשתית מבנית יותר רלוונטית למציאות ולזמנים כיום? יתכן שהמבנה ההיררכי פיקודי קלאסי דורש התהוות חדשה גם בצבא וגם במוסדות ציבוריים, כלכליים ואזרחיים.

השנייה, שאלת שיטות העבודה במבנה הקיים. עד כמה אנו כמנהלים בכירים, אלו היושבים במטה הולכים ומתרחקים מהשטח? האם יתכן שהטכנולוגיה, הדיגיטציה, שיטות איסוף הנתונים והניתוח שלהם, שיטות מודרניות ומרהיבות להצגת נתונים וסקירות הפכו להיות דומיננטיות מדיי? התעלו על המפגש הישיר והפשוט עם קבוצות חיילים, אזרחים, תושבים, עובדים, נשים וגברים, ישובים, מושבים, קיבוצים, כפרים, עיירות וערים בשטח?

נראה שהגיע הזמן לחזור ליסודות – למפגשים מקצועיים בגובה העיניים עם מגוון רחב של גורמים פנימה והחוצה במטרה ללמוד ולא רק להסביר, במטרה להכיר ולא רק להורות, במטרה לפתח ידע ביחד כדי להיות מוכנים באופן מלא ומדויק לכל הבא לפתחנו.

אנו פועלים יחד להשבת הסדר על כנו, אבל משהו עמוק נשבר באמון. אמון באמונות יסוד, אמון בתקשורת ובמסרים, אמון במערכות. ולצד זה התחזק האמון בחברה- קיימת התגייסות אזרחית כוללת מרשימה שמעוררת ומחזקת את האמון בעם ישראל וביכולות של החברה האזרחית בישראל להתארגן, ליזום, ליצור יש מאין, לתת עזרה, להקרבה מטורפת ולשמור כבודה של המדינה והחברה.

הבנייה מתחילה בבנייה הדרגתית ומושכלת של אמון. על מנת לבנות אמון עלינו כל אחד במסגרתו ובמערכת עליה הוא אמון לעשות בדק בית . אמון מתחיל בצעדים האלו  – כמה אנחנו בבוחן מציאות? מה המציאות על כל גווניה? כמה אנו מסוגלים לשאת מורכבות? מה התפיסה החדשה שעלינו לאמץ ועל מה היא מתבססת ? מה האחריות שלנו ? על מה אנו לוקחים אחריות ואיך נראית פעולה של אחריות? מה לעשות כדי להיות הכי מחוברים שאפשר לשטח? איך נבטיח שאנו ביחד – שטח ומטה, מובילים ומובלים, מערכות ואזרחים, חברה ומדינה? החברה האזרחית מפגינה חיבור לשטח, בוחן מציאות גבוה, תפיסה רלוונטית ופעולה אחראית יוצאת מן הכלל ובכך ביססה את אמון העם בה. זה זמן ללמוד מהשטח , מהשדה למוסדות ולמטה.

 

אין תגובות

הוספת תגובה