איפה טעינו? התיקון מתחיל באחריות - מכון מעברים
2234
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-2234,single-format-standard,bridge-core-3.1.5,unknown,wp-accessibility-helper,accessibility-contrast_mode_on,wah_fstype_zoom,accessibility-underline-setup,accessibility-location-right,qode-page-transition-enabled,ajax_fade,page_not_loaded,,hide_top_bar_on_mobile_header,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-30.3.1,qode-theme-bridge,qode_advanced_footer_responsive_1000,qode_header_in_grid,wpb-js-composer js-comp-ver-7.5,vc_responsive

איפה טעינו? התיקון מתחיל באחריות

כתבה: לילך דורה, ערכה תוכן ולשון: עדי בשן

אפריל 2024

צמד המילים ״ביחד ננצח״ מעורר בנו הרגשה טובה. ואולם, אם נתעכב קצת על המילים הללו, ניווכח שהוא בא לשים פלסתר על פצע עמוק ומדמם. לצורך מלחמה מול אויב משותף זה אכן נדרש ומיטיב, אך בהתבוננות פנימה עלינו להבין היטב שביטחון מדינת ישראל איננו תלוי בחמאס. ביטחון מדינת ישראל תלוי בראש ובראשונה בהוויה הפנימית שלנו. בתפקוד שלנו כמדינה, כחברה, ככלכלה, כישות חזקה. כרגע אנחנו ישות חלשה. היה מי שניצל את החולשה. ניצלו איראן, חמאס, חיזבאללה, החות׳ים, אנטישמים למיניהם, קבוצות קיצוניות בתוכנו ועוד.

כולנו שותפים לחולשה הזאת, ולכן כולנו צריכים לגלות אחריות ותעוזה להתחזק. כל סרטון תדמית או תוכן מעוצב כזה או אחר בתקשורת או ברשתות החברתיות, מרגשים ככל שיהיו, לא יצילו אותנו. גם לא סיוע מידידותנו מעבר לים. חוזק, איתנות, ביטחון ועוצמה – אינם מגיעים דרך שלטי חוצות או על נושאת מטוסים USS. גם חיזוק הפחד והשנאה של ציבור אחד כלפי ציבור אחר לא בונה כוח אמיתי. ההפך הוא הנכון. כדי להשיג ביטחון אמיתי אנו צריכים לאזור אומץ ולערוך בירור עמוק, בדק בית; להכיר בחולשותינו, לתקן את הטעויות שלנו.

פעמים רבות אנשים – ומערכות – אינם מביטים בחולשות שלהם ומודים בהן כי הם חוששים להיפגע. ואולם, אין דבר חזק יותר מהמוכנות להכיר בחולשותינו, מהרצון לפגוש בטעויות שלנו. הוכחנו במלחמה הזאת שיש לנו תשתית חברתית אזרחית חזקה למרות הכול – התגייסות המונית של חיילים, חיילות וכוחות הביטחון, התגייסות המונית של החברה האזרחית. יש לנו בסיס לצאת למסע הכואב הזה וללמוד מחולשותינו ומטעויותינו כדי להיבנות ולהתחזק. נטילת אחריות אישית היא ההתחלה של תהליך למידה שכזה, שבו נבנה וניבנה מחדש על יסודות ערכיים עמוקים, גבולות ברורים וחיבורים מדויקים.

אחריות אישית פירושה ללמוד איפה טעינו, כל אחד ואחת מאיתנו; מה עשינו לא נכון, איפה סטינו מהדרך, איפה התבלבלנו? ואז נשאל מהי הדרך? וכשזו תתברר נוכל לשוב אליה בזהירות ובקפידה.

אחת מטעויות היסוד שלנו, אולי החמורה בהן, קיבלה ביטוי פיזי בתמונה הקשה של דחפור (המצאה מלפני 101 שנה) הפורץ באין מפריע את הגדר הטכנולוגית המתוחכמת שלנו בגבול עזה ב-7 באוקטובר האחרון. פרצנו גבולות בתוכנו – גבולות ערכיים, רעיוניים וחברתיים, ובכך התאפשרה פריצת הגבולות הפיזיים לתוכנו.

גבולות אינם רק סוגיה טכנית. כבני אדם אנו מציבים לעצמנו גבולות בכל התחומים על מנת להבטיח חיים בטוחים, ובאופן פרדוקסלי – גם חופשיים. חוסר שמירה והקפדה על גבולות (טשטוש גבולות או ביטולם) מייצר סדקים במערכת, ואלו הולכים וגדלים באופן שמחליש עוד ועוד את המערכת, עד שאפשר לחדור אליה בקלות. אצלנו בבית נפרצו גבולות רבים זמן רב לפני שנפרצו גבולות עזה ומחבלים נכנסו לנו לבתים. למשל, נפרצו גבולות השפה והשיח. בימינו מותר לכתוב ולומר דברים בבוטות, בחוסר כבוד, בחוסר אמת או בחוסר אחריות, ולא רק לאזרח הקטן אלא גם (ואולי במיוחד) לאנשי ציבור, מובילי דעה ועוד. פעם אולי היה גבול חברתי שלא אפשר שיח מסוג כזה או לפחות צמצם אותו, אך כיום בעידן הרשתות החברתיות הגבול הזה אינו קיים עוד. בכל תחום כמעט אפשר לזהות פריצת גבולות: בין מטרות לאמצעים – מה שהיה אמצעי הפך למטרה וההפך; בין טובת הפרט לטובת הכלל; בין גלובלי ללוקלי; בין סקטור לסקטור; בין עיקר לטפל; בין פרסומת לחדשות; בין עובדות לדעות; בין טוב משותף לאינטרס פרטי; בין אמת אובייקטיבית לסובייקטיבית ואף בין אמת לשקר.

החיים בעולם גלובלי עתיר טכנולוגיה חוצת גבולות, לצד שקט ביטחוני מדומה, יצרו אשליה שאין צורך בגבולות. הם נתנו לגיטימציה לטשטוש הגבולות שלנו, שהפכו להיות רכים, גמישים, לא ברורים, עד אובדנם הסופי. גבולות רבים וחשובים היטשטשו ונפרצו, והסדקים הלכו ונפערו עד אותו יום מחריד שבו נפרצו הגבולות הפיזיים וחווינו הרס, חורבן ואסון לאומי חסר תקדים.

בתהליך של התבוננות פנימית כנה נגלה שטעינו בכל כך הרבה מישורים, ממש סטינו מהדרך לחלוטין (הלא כשאין גבולות אין דרך ברורה ללכת בה). התבוננות כזו מעוררת על פי רוב תחושות ייאוש ואובדן דרך, אך בסופו של דבר הטעויות שאנו מכירים בהן גם עוזרות לנו למצוא את עצמנו מחדש. תהליך בניית העוצמה כרוך במאמץ ובאומץ, אך הוא שווה את הכאב, הוויתורים וההפסדים. כמדינה חפצת חיים במזרח התיכון אנו צריכים להחזיר לעצמנו את הכוח הזה, אך אדגיש שהכוונה היא לכוח ולא לכוחנות. כשיש כוח אין צורך בכוחנות.

בכל אירוע של כשל, טעות, מחדל וכיוצא בזה, הנטייה הטבעית שלנו היא להסתכל למעלה ולהאשים את ההורים, את מחזיקי הסמכות. ויש בכך מן האמת. אכן ״הדג מסריח מהראש״, ומובילי המדינה אחראים למחדל ואשמים באסון. ראש המדינה אחראי בראש ובראשונה, ואחריו כל ממשלת ישראל, וראשי השב"כ, המוסד, המודיעין בצה״ל ושאר כוחות הביטחון. אין ספק שהאסון מעיד על כשל מערכתי רחב וחשוב לתחקר אותו ולהביא לפיטוריהם של כל ״הראשים״ האחראים לו, החל מראש הממשלה.

עם זאת, יהיה זה פשטני לסיים כאן את הסיפור. אסור לנו להימנע מלחפש את האחריות שלנו, משום שכפי שכבר ציינתי בתחילת המאמר, כולנו שותפים להחלשת הבית. אסון בסדר גודל כזה מעיד על אחריות רחבה, על כשל מתמשך במגוון רחב של מערכות. ההבנה שכולנו תרמנו במובן מסוים למה שקרה אינה מורידה מאחריות הממונים, ההפך. היא עשויה להעצים את גודל הטעויות שלהם. ואולם, היא מחייבת גם אותנו כחברה – כל אחד ואחת בגזרתו ובגזרתה, כל סקטור, כל מוסד וכל עסק, כל אזרח ואזרחית – לעשות את התיקונים. הרבה פעמים הנהגה לקויה היא מראה לחברה לקויה. זאת ועוד: בניית חברה חזקה ובריאה אינה נעשית בהכרח מלמעלה למטה. היא יכולה להתבצע באופן רחב ומקיף מכל כיוון אפשרי, ולהוביל בעקבותיה הנהגה מעוררת השראה.

נתחיל מהמסרים המגיעים לצעירים שלנו בחברה הישראלית – ״מה עדיף? ללכת לקרבי או למודיעין, לסייבר? אולי בכלל לא להתגייס? כדאי לי?״. שאלת הגיוס הפכה לשאלה העוסקת ביעילות תפקודית ולא באחריות חברתית או מחויבות ביטחונית.

כאן אנו נוגעים אולי בפריצת הגבולות הקשה ביותר – פריצת הגבולות בערכים המנחים את פועלנו. ערך התרומה למדינה, המוכנות לאזן בין אינטרס פרטי לאינטרס חברתי, המוכנות לתרום מזמני למען הכלל – כל אלה מאותגרים על ידי ערכי האינדיבידואליזם והיעילות. לפתע הזמן הפך לקריטי עד כדי כך, שכל שנה צעירי ישראל חייבים לנצל בצורה הטובה ביותר את ״שנותיהם הטובות״ ולפתח כישורים שיבטיחו להם רווחים גבוהים בעתידם האישי.  יעילות ורווחיות הן כללי המשחק המרכזיים. המערכת הצבאית הפכה לכלי שרת בידי הצעירים והתעשייה, והיא נדרשת לרצות את שניהם – להכין את הצעירים לתעסוקה ולספק צרכים רבים השונים מתכלית קיומה, שהיא שמירה על ביטחון המדינה. המערכת הצבאית כשלה במילוי תכליתה. האחריות שלה לאסון כבדה מאוד, אך מה בדבר האחריות שלנו?

עלינו לבחון את האופן שבו הסתכלנו על המערכת הצבאית בעשורים האחרונים עד ערב שמחת תורה. עד כמה קריירה צבאית נחשבה לאטרקציה? באיזו מידה עודדנו את הטובים שבנו ללכת לפתח קריירה בצבא? עד כמה שירות באחת מחטיבות חי״ר, כחיילים קרביים ששוכבים בשוחות ומגנים בגופם על הגבולות, היה מקור משיכה חזק לבנינו ולבנותינו?

כיצד נצפה ממערכת להיות חזקה כאשר אנחנו מחלישים אותה בעצמנו? אנחנו כחברה וכתעשייה מתקדמת ערערנו בכל פעם מחדש על תכלית קיומה של המערכת הצבאית מעצם השוואתה לאזרחות. עודדנו את הצעירים לבחור על פי אינטרס אישי ולדרג במקום נמוך בסדר העדיפויות את האינטרס הלאומי. שאלת השווי הפכה למרכזית – האם שווה להתגייס, ואם כן האם שווה לשרת בקרבי או שבכלל כדאי מסלול אחר? בקרב לא מעטים, רווחה התפיסה שאם השירות אינו מציע מסלול כלשהו להתפתחות עצמית, באופן ש״מבזבז״ את זמן בנינו ובנותינו, אי גיוס לצה״ל הוא אפשרות לגיטימית, ו ״בטח שלא כדאי להתגייס לקרבי כי זה סיכון מיותר״. הלכו ופחתו המסרים של חובת התרומה לחברה; של החובה – ואף הזכות – לקחת חלק בצבא הגנה לישראל. כל זה נתפס מיושן ולא רלוונטי. הגאווה בשירות הקרבי התחלפה ברצון לפרוש מחמת הקושי או השעמום, והורים רבים תמכו בהחלטות ילדיהם לעשות כך. החוויה האישית של הפרט התחזקה על חשבון המחויבות לכלל. ערכים כמו אחריות, התחשבות ומחויבות לכלל לא היו עוד חלק לגיטימי ורווח בשיח הציבורי עד בקר המלחמה.

כך הפכנו לחברה שמחלישה את הצבא המגן עליה, אבל מצפה ממנו לגדולות ונצורות. ואז הגיעו ה-7 באוקטובר וההתפכחות, ההבנה שאנו חיים כאן בסכנה ביטחונית מתמדת. כעת אנחנו מוצאים את עצמנו נאחזים בצה״ל ובחיילינו הקרביים בכל כוחנו. עינינו נשואות אליהם בהערצה ובתקווה שישמרו עלינו וגם על עצמם בכל מאודם, אבל מה היה פה רגע קודם? מחד גיסא דאגנו באופן אקטיבי להחליש את המערכת הצבאית על ידי תפיסתה כפחות אטרקטיבית מהאזרחות וכבזבוז זמן (בייחוד בתפקידים שלא יובילו את המשוחררים למשרות נחשקות באזרחות), ומאידך גיסא אנחנו באים אליה בטענות ותוהים איך נחלשה כל כך?

התהליך הזה לא התרחש במקרה. תפיסת היעילות שמקורה במגזר העסקי הפכה להיות ערך מרכזי בחברה ובשיח הציבורי. מאחר שבתפיסה העסקית זמן הוא משאב כלכלי שיש לנהל אותו ביעילות, וצריך במינימום זמן להשיג מקסימום תפוקה, גם השירות הצבאי הפך בעיני רבים לפרק זמן שלא נועד בהכרח לתרומה למדינה ולשיקוף ערכים של שליחות ואחריות משותפת, אלא לכל היותר לחובה שצריך להפיק ממנה את המרב. כך גדלה הלגיטימציה ללכת לקב"ן, לשקר על היכולות הנפשיות ולהימנע משירות צבאי. כך הלכה ופחתה יוקרתו של המסלול הקרבי, ובה בעת הלכה ורווחה האמונה שצעירים משכילים ואינטליגנטים צריכים לשרת בחיל המודיעין – כי שירות כזה יהיה הניצול הכי יעיל של הזמן שלהם ויאפשר להם בהמשך כניסה מהירה לענף ההייטק המבוקש. תהליך זה רוקן את המסלולים הקרביים מכוח אדם איכותי והיה צריך להיאבק עליו. זילות השירות הצבאי ותכליתו, שנבע מלחץ חברתי של התעשייה בכלל וענף ההייטק בפרט, לצד חששות ההורים מהצבת ילדיהם בסיכון גבוה – יצרו עיוות רחב היקף.

המסרים המובילים שלנו הם הגשמה עצמית ואינדיבידואליזם. מסרים חשובים כשלעצמם, אך במציאות הישראלית, תפיסתם כלגיטימיים יותר מטובת הכלל, צורכי הכלל, החובות והאחריות של הפרט כחלק מהחברה – הופכת אותם למסוכנים. תהליכים אלו של מתן לגיטימציה רבה יותר לטובת הפרט על חשבון טובת הכלל, ללא מערכת איזונים ביניהם, יצרו טשטוש גבולות הולך וגדל.

מהי המשמעות של נטילת אחריות אישית? במילה ״אחריות״ טמון השורש ״א.ח.ר״. כשאנחנו נוטלים אחריות אישית אנחנו מפגינים אכפתיות כלפי האחר, ממלאים את חובתנו כלפיו. התפיסה של טובת הפרט כמרכזית החלישה את החינוך ואת ההכוונה לאחריות. כחברה אנחנו פחות לוקחים אחריות על מעשינו ויותר דורשים מאחרים לקחת אחריות על הפעולות שלהם כלפינו. תופעה זו מתכתבת עם העיוות שנוצר בין טובת הכלל לטובת הפרט.

בדינמיקה של תהליכים, תהליך מסוים אף פעם אינו מתחיל ומסתיים במקום אחד. ואכן פריצות הגבולות התרחשה בו-זמנית במגוון מערכות. כמו שטובת הפרט נתפסת כערך מרכזי ונעלמו האיזונים בינה ובין טובת הכלל, כך טובת המגזר העסקי או הסקטור החברתי שאליהם אנו שייכים נתפסת בעינינו כחשובה יותר מטובת  המגזרים והסקטורים של האחר. עקרון ״הטוב המשותף״, כלומר טובת החברה או המדינה כולה, קיבל מקום שולי בלגיטימיות הציבורית ובתהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות. כל סקטור דואג לאינטרס הצר שלו, כמו פועל הוא בחלל ריק, על חשבון המטרה המשותפת שהלכה והיטשטשה עד כדי מחלוקת ועימות. כך למשל, הסקטור החרדי בעימות עם הסקטור החילוני, החילוני עם הדתי לאומי וכן הלאה. אמנם מחלוקות ופערים בתפיסות ובדרכי חשיבה תמיד היו, אבל נוצרה לגיטימציה לחשוב שסקטור אחד ישתלט על סקטור אחר, סקטור אחד ינצח סקטור אחר, כאילו אין לנגד עינינו מטרה משותפת אחת – מדינה אחת וחברה אחת.

נוסף לכך, נוצרה האשליה שאנו קוסמופוליטיים, חלק אינטגרלי מהמערב. כחלק מאשליה זו התפתינו להאמין שבדומה לאזרחי העולם המערבי, אנו יכולים לנוע בכל מקום באופן חופשי ומשוחרר. התפתינו להאמין שהכול בטוח ושכחלק מהכפר הגלובלי אין הבדל מהותי בין משפחת כהן הישראלית למשפחת סמית׳ האמריקאית – כי שתי המשפחות אוהבות לטוס לסקי, האם אוהבת לרכוב על אופניים והאב – לרוץ בחמש בבוקר. עד שהאשליה התנפצה. ישראלים אינם רצויים בחלקים גדולים של העולם (התופעה הייתה קיימת גם לפני המלחמה אך כעת החריפה מאוד), ואפילו במדינות המערב שנחשבות ל״ידידותיות״, רבים מאיתנו נאלצים להסתיר את זהותם היהודית.

מהם הגבולות בין לוקלי לגלובלי? מתי אנחנו גלובליים ומתי לוקליים? המציאות היא תמיד תמונה מורכבת הכוללת יותר מממד אחד, ובין ממדיה מתקיים מערך של איזונים. אין גלובלי בלי לוקלי. עלינו לבחון במה אנחנו שותפים למערך הגלובלי, וכיצד לשמור על המטרות המדיניות, החברתיות והכלכליות שלנו כחברה ומדינה במציאות לוקלית. טשטוש הגבולות הזה ניכר במגוון רחב של ערוצים, למשל בערוץ האישי שבו נהנינו מחופש (כוזב?) ושפע בלי להידרש להבנה מעמיקה של המציאות הביטחונית שלנו, או בערוץ הביטחוני, שבו אפשרנו שנים של מטחי טילים עלינו, ולמרות אמרתם של חז״ל ״הבא להורגך השכם להורגו״, לא השכמנו ולא הרגנו. התפיסה הרווחת הייתה שתיתכן התקפה מתמשכת בדרום, אך כזו שמערכת כיפת ברזל תצליח לבלום, ולכן נמנענו משיח ציבורי שיחייב אותנו לאתר פתרון לבעיה.

דוגמאות נוספות לטשטוש גבולות אפשר למצוא במגזרים אחרים לגמרי, כמו המגזר העסקי. למשל, חברה תעשייתית ישראלית שהתיקה חלק ממפעליה לירדן. נשאלת השאלה – האם זה בעייתי? אם אנו רואים ביעילות וברווחיות ערכים מובילים, אין בעיה. גם בראייה קוסמופוליטית, כחלק מהגלובליזציה, אין בעיה. ואולם, בבואנו לחתור למטרה המשותפת של ביטחון מדינת ישראל ודאגה לטובת הכלל בה, יש מקום לבחון שאלות נוספות שמאתגרות את ההחלטות העסקיות האלו (שייתכן כי מדינות אחרות אינן נדרשות להן).

האם ההנהלה שאלה את עצמה: ״האם זה נכון כלכלית למדינת ישראל לפתח את כלכלת ירדן?״, ״האם העובדים שלנו שיגיעו לשם יהיו מוגנים?״, ״האם נכון לנו לפרנס את אוכלוסיית ירדן, ויתרה מכך – האם אנחנו יודעים את מי אנחנו מפרנסים?״. כעת משאנו יודעים שאנטישמיות אסלאמית רווחת בירדן, ואחרי האסון שעברנו – האם החברה בוחנת מחדש את החלטתה? לא ניתן לעסוק הן בביטחון, הן בכלכלה והן בחברה, כשכל סקטור רואה רק את האינטרס הצר שלו. כן, אנחנו יכולים לצפות מהסקטור העסקי להביא בחשבון גם שיקולים לוקליים. כחברה נתנו משקל רב מדי לערכי הרווחיות, וקידמנו אותם על חשבון שיקולים חשובים אחרים כחברה וכמדינה. אין ספק שגם המדינה על עסקיה אינה פועלת בצורה המיטיבה עם אזרחיה, אך במאמר זה עסקינן באחריות האישית שלנו, כפרטים וכחברה. הנחת העבודה היא שאם כחברה נפעל בהתאם לבסיס ערכים מדויק ומותאם למציאות שלנו, נוביל להתפתחותו של ממשל ההולם גם הוא אותו בסיס ערכים. 

האמונה שרווחיות ויעילות חשובות יותר מאינטרס הכלל כי כך פועל המערך הקפיטליסטי נצרבה בתודעה הציבורית ומזמינה אותנו לשאול שאלות: איפה ניצב הגבול? מתי העובדה שמשהו יעיל יותר או רווחי יותר אינה מספיקה? איפה האיזון בין טובת הפרט, העסק או הסקטור ובין הטוב המשותף, האחריות כלפי החברה כולה? כלפי המדינה וביטחון אזרחיה? כפי שטובת הפרט התחזקה על חשבון טובת הכלל, כך אינטרס העסק התחזק על חשבון אינטרס החברה והמדינה, ואינטרס הסקטור גבר על עקרון הטוב המשותף.

יתרה מכך, ברגע שכל סקטור, ענף ועסק מקדמים רק את האינטרסים שלהם, החדירה למערכות אחרות, סקטורים אחרים וכיוצא בזה והשתלטות עליהם הופכות יותר ויותר לגיטימיות. כך החלה פריצת גבולות גם בין מערכות בתוך המדינה והשתלטות של מערכות מסוימות על מערכות אחרות.

מגמה זו של חציית גבולות וחדירת מערכת חזקה למערכת חלשה באופן שמחליש אותה עוד יותר באה לידי ביטוי, למשל, בקשרים שבין התעשייה, הציבוריות והמערכת הצבאית, כפי שתיארתי בתחילת המאמר. לאורך זמן התעשייה והציבוריות חדרו אל המערכת הצבאית והציבו דרישות ליעילות ולשירות צבאי עם ״תמורה״ הולמת כמו הכנה לתפקיד יוקרתי באזרחות, ללא אחריות כלפי תפקידה היסודי של מערכת זו.

נמשיך בדוגמה של הצעירים שלנו. לפני הצבא הם היו בתיכון, מה קרה שם? חברות ההייטק והתעשייה השתלטו על מערכת התיכונים במטרה לפתח מהנדסים. הם זיהו את חולשתה של מערכת החינוך (שבלי קשר נמצאת בהידרדרות תפקודית ורעיונית כבר זמן ממושך), ניצלו אותה וחדרו פנימה עם מוטיבציה להעצים, להאדיר ולפתח את לימודי המדעים המדויקים, ללא אחריות או מחויבות לשאר תחומי הלימוד במערכת. התהליך נתמך כמובן בערכי היעילות והרווחיות, וכך דעך כוכבם של לימודי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, התנ"ך והספרות, המוגדרים כבר תקופה ארוכה כבלתי יעילים ובלתי רווחיים. כך גם אפשרי, ואף לא קשה במיוחד, למצוא צעירים שלא יודעים איפה עוברים גבולות המדינה, למה קורה מה שקורה, מה קרה במדינה בעבר ואיך זה קשור לאירועים הנוכחיים. הדגש בלימודים בתיכון עבר למיומנויות הרלוונטיות לתעשיית ההייטק, ונלמדות במגמות מחשבים, סייבר ועוד. בתהליך טשטוש הגבולות בין העסקי לחברתי, בין יעילות ורווחיות לערכי טובת הכלל והשותפות ההיסטורית שלנו, התפתחה התפיסה שיש ללמוד מינימום הכרחי כדי להשיג מקסימום רווחיות. השיח הצטמצם להשקפה תועלתית המתעדפת הצלחה אישית, המתורגמת בהכרח ל״עשיית כסף״. כל זאת על חשבון הטוב המשותף, פיתוח הדעת והשיח המעמיק על סוגיות חברתיות ומדיניות משותפות.

נמשיך עם הדוגמה של ענף ההייטק והתמונה תתבהר יותר. ענף ההייטק הוא ענף נפלא שהביא למדינה מקורות הכנסה, מרחב יצירתי להתפתחות אישית ושלל פיתוחים והמצאות בשלל תחומים, לרבות תחומי הרפואה, הביטחון והחברה. עם זאת, הוא אינו מושלם כפי שהוא נתפס בתודעה הציבורית. כמו כל ענף אחר יש לו יתרונות וחסרונות, הצלחות וכישלונות. דווקא משום שההייטק מאופיין במשאבים רבים וביוקרה, היינו מצפים ממנו לגלות הרבה יותר אחריות כלפי תוצאות פעולותיו, אך בפועל רמת האחריות של הענף נמוכה יחסית והוא ממשיך לפעול באופן אגרסיבי ככל ענף עסקי במלחמת הישרדות גלובלית.

ההצלחה, ההאדרה, כמות העושר הבלתי נתפסת לפעמים, ההמצאות – כל אלה הסבו גאווה רבה למדינה והגבירו את הנראות הגלובלית שלה, אך גם הסתירו את הכשלים במערכת, טשטשו את הגבולות בין היוקרה למציאות הקשה, הובילו לעיוותים בתודעה הציבורית ובכך הכשילו מערכות שלמות.

חברות ההייטק זקוקות לכוח אדם איכותי: מהנדסים, הנדסאים, אנשי טכנולוגיה ואקדמאים במגוון תחומים, ואילו לצעירים, עבודה בהייטק יכולה להיות הזדמנות להיכנס לעולם שכולו משכורות שמנות ותנאים מפנקים. לכאורה, שידוך מושלם. ואולם, קיים חוסר איזון מופגן בין האדרת תעשיית ההייטק ובין היחס לשאר מערכות התעסוקה, כגון החינוך, הביטחון, הרווחה, הבריאות, הספורט, התרבות ועוד. נוצר כאן עיוות חברתי מסוכן, כי כל המערכות האלה נתפסות פחות ״שוות״ מענף ההייטק. כיצד ניתן לכעוס על כישלונות מערכת החינוך כאשר המסר שדואגים להעביר שוב ושוב הוא שאין בה פרנסה טובה ולכן לא כדאי לעבוד בה? מי ינהרו להיות מורים במדינת ישראל – הטובים שבינינו? אנשי חינוך מעמיקים, רציניים, מקצועיים ומסורים?

המערכות השונות משפיעות זו על זו. אף מערכת לא פועלת בחלל ריק וכל המערכות ניזונות בסוף מאותה אוכלוסייה – החברה הישראלית. העצמה של מערכת אחת על חשבון מערכת שנייה אינה מקנה יתרון לחברה כולה, להפך. זהו תהליך שפוגע עמוקות במערכת שהחלישו, חדרו אליה והשתלטו עליה. יתרה מכך, כיוון שיש תלות הדדית המערכת החלשה פוגעת חזרה במערכת ״החזקה״. כאמור, ענף ההייטק לא יכול להמשיך להעסיק ישראלים אם אלו לא ילמדו ברמה גבוהה מקצועות מדעיים. לפיכך, הענף מנצל (בתמיכה ציבורית רחבה) את חולשתה של מערכת החינוך; מחדיר לתוכה את רצונותיו ודרישותיו; מטשטש את גבולות המערכת ואת תפקידה המקורי להקנות דעת, חינוך, השכלה, ערכים ומיומנויות; וגורם לה לקדם לראש סדר העדיפויות את התכנים הרלוונטיים לתעשייה ולא דווקא לתכלית קיומה. מערכת חזקה הייתה נלחמת. חינוך הוא תכלית חשובה, אך מי מגן עליה? מי נלחם עליה? מערכת החינוך במדינה נחלשה ממגוון סיבות, אבל כיוון שהנושא כאן הוא נטילת אחריות, אנחנו ההורים תרמנו להחלשתה בדרישה שלנו לדאוג לילדינו ולא לאתגר אותם או להקשות עליהם. כמגזר עסקי הקשינו על המערכת משום שהתייחסנו אליה כאל בייביסיטר מחד גיסא או כאל מנוף להייטק מאידך גיסא. כיצד נלין על חולשתה?

מערכות בארץ שאינן מספקות מקורות הכנסה גבוהים, כגון חינוך, רווחה ובריאות, נחלשו. שיקולים כלכליים קיבלו מקום מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות, ללא איזון וללא העדפה ברורה לתכלית הקיום של מערכות ״לא רווחיות״ אלו. כל מערכת רוצה לקבל לעצמה את הטוב ביותר, ואם היא מתחזקת זה על חשבון מערכת אחרת. ואולם, במלחמה הזו אין באמת מנצחים. בדרך הזו מורים טובים ילכו להיות מהנדסים, ואילו עובדים זוטרים ולא איכותיים יהיו המורים והגננים של דור העתיד.

אנו רואים כיצד הורים, אקדמאים, משכילים, המאיישים ״משרות רווחיות״, מגיעים לבית הספר בדרישות ובטענות, בזלזול ובגאוותנות, מתלוננים על המורה או המנהלת, ובוחרים בכוחניות להתאים את המערכת לרצונות שלהם ושל ילדיהם. מערכת החינוך שמוחלשת כבר ממזמן לא עומדת בלחצים ונחלשת עוד יותר, והחינוך במהותו העמוקה מוזנח ומדשדש. בניגוד למה שההורים ״המשתלטים״ אולי חושבים, השתלטות שלהם על מערכת החינוך אינה מחזקת אותה. תפיסת ההורים אינה בהכרח חינוכית כי אם מגוננת במהותה, ולכן הלחץ המופעל על המערכת אינו בהכרח אפקטיבי. הוא רק מעצים את תהליך ההיחלשות החינוכית הן של המערכת ההורית והן של המוסדות הרשמיים, ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו במלחמה פנימית בין מערכות.

דוגמה נוספת להשתלטות (או לניסיון השתלטות) של מערכת אחת על אחרת היא כניסת גרעינים תורניים מסוימים לרשויות או שכונות חלשות, וניסיונם לשנות את הצביון הקיים ולהשפיע על פי תפיסתם על צעירי העיר או השכונה החילוניים. בכלל, הפרקטיקה של ניסיונות חדירה והשתלטות פשטה בכל חלקי החברה הישראלית, ובהתאם גם השיח הפך ללוחמני: בין חרדים לציונות הדתית, בין הציונות הדתית לחילונים, בין חילונים לחרדים, בין ימין לשמאל וההפך. הנחת היסוד של הצדדים השונים היא שרק צד אחד לגיטימי וכל השאר לחלוטין לא, ושעלינו להילחם זה בזה כדי לשרוד. אחרת, מערכת אחת תשתלט על השנייה ולא נוכל להבטיח שמירה על אורח החיים שלנו.

ואולם, המציאות מורכבת יותר. אם אנחנו מחזקים מערכת מסוימת על חשבון מערכת אחרת, בשלב מסוים יהיה לזה מחיר. החלשנו את מערכת הביטחון בצורה משמעותית כשחיזקנו את ערכי היעילות והרווחיות, שנעטפו בכסות של מימוש עצמי ואינדיבידואליזם. כשהגבולות בין מערכות מיטשטשים נוצרות שתי תופעות חמורות: חדירת מערכת אחת למערכת אחרת ואובדן הזהות האישית של כל מערכת ושל תכלית קיומן. לאורך זמן שתיהן נחלשות, כי הן תלויות זו בזו, גם אם התלות לא נראית במבט ראשון. כבר היום אין מספיק מהנדסים טובים, ויהיו עוד פחות בעתיד אם מערכת החינוך תמשיך להיחלש, בעזרתו האדיבה של ענף ההייטק הישראלי. באותו אופן נחלשות גם מערכת הביטחון, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה ועוד.

מדינת ישראל שואפת כל העת להיות בחזית החדשנות והקידמה הטכנולוגיות, בעיקר בהקשר הביטחוני. אך האם טכנולוגיה היא מטרה או אמצעי? מתי התבלבלה הדעת הציבורית והאישית והתחלנו לחשוב שהטכנולוגיה פותרת את הבעיות שלנו? האם רק בטכנולוגיה טמון הפתרון או שהיא אמצעי אחד במגוון האמצעים שלרשותנו? האם היא תחליף לחשיבה, לאסטרטגיה, לתכנון מוקפד, לעין הרואה וליד המכוונת, לבינה ולדעת?

במסגרת האדרת החדשנות איבדנו את הגבולות בין עיקר לטפל, בין אמצעי למטרה. הצלחנו לגייס מהמערכת הביטחונית השקעה כלכלית עצומה ולהפגין עוצמה מדומה באמצעות מערכת טכנולוגית, שכביכול פותרת לנו את בעיית כוח האדם קרבי (התיכוניסטים מלפני כמה עמודים, זוכרים?), מגבירה את היעילות ומטפלת בסכנת המנהרות. כשהגבולות מיטשטשים, אנחנו נוטים לשכוח את היסודות, את המטרה והתכלית. אנחנו ממהרים להתענג על החדש, הנוצץ, הטכנולוגי, ומפספסים את השאלות החשובות. ״הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״ נאמר בתהילים בשיר למעלות, אך אנחנו בחרנו בטכנולוגיה כמה שישמור עלינו, במקום למצוא פתרון אנושי-חברתי לסוגיה אנושית-חברתית.

בדיוק שם נפלנו, למרבה האבסורד: תכלית עבודת המודיעין היא להתריע בזמן, ואילו אנו, עם כל פאר הטכנולוגיה, לא היינו מוכנים. הלמידה ניכרת כבר ברמת הפשט. אין צורך בניתוח מעמיק כדי להעריך את חומרת הכשל.

התקשורת כמו כל שאר המערכות כשלה גם היא כישלון חרוץ. בהשפעת הרשתות החברתיות והמוטיבציות המסחריות היא איבדה את תכלית קיומה. תקשורת במדינה דמוקרטית תפקידה בראש ובראשונה לספק לנו אמת – עובדות ונתונים שנחקרו, נבדקו ואושרו, ולא תיאורים מסולפים שלהם – כדי שנדע את הדברים לאשורם. יתרה מכך, במדינה דמוקרטית התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, ולכן היא צריכה להרחיב עבור האזרח את יכולת הבחירה ולחשוף בפניו אמיתות שבעלי אינטרסים מסוימים מעוניינים להסתיר. ואולם, עקב טשטוש הגבולות בין נתונים ועובדות לבין דעות ומחשבות, הולכת ומתערערת תפיסת התקשורת כמי שאחראית לשמור על הגבולות האלו מכל משמר.

המוטיבציות המסחריות לרצות את קהל הצופים ואת בעלי המניות וכוח הפיתוי של הרשתות החברתיות החלישו את תכליתה של התקשורת. וכמו כל המערכות שתוארו לעיל, מה קרה לתקשורת שנחלשה? חדרו אליה כוחות הרסניים מבחוץ. מאפיינים שונים של הרשתות החברתיות חדרו לתקשורת הציבורית, שהפכה להיות הרבה יותר מרצה. שיח הפרשנים מתנהל בפאנלים מפוארים, ללא הקפדה על תחקיר מקיף, על הצגת עובדות ברורות ועל קבלת אחריות על הנאמר בהם, עם הרבה יותר ספקולציות והטעיות. גם המערך הפוליטי חדר עמוק (יותר) לגופי התקשורת וכיום כל גוף קיבל אפיון פוליטי מסוים, באופן שלא משאיר לנו מידע נקי מאינטרסים פוליטיים מובהקים. אז מי מוודא שנקבל מידע אמין? מי מבטיח לנו מידע מבוסס? התקשורת, שהייתה אמורה להיות ישות עצמאית עם אג׳נדה מקצועית ברורה, הפכה למריונטה של בעלי השפעה כאלו ואחרים ותפקיד העיתונאי החשוב כל כך התרוקן מתוכן.

במקום שמערכת תפעל באופן שמאתגר את המערכות המשיקות לה, תשמור על זהותה המקורית, תפעל מתוך אחריות לטוב המשותף ותישאר מקצועית ומוכוונת מטרה, באופן שישמור על סנכרון המערכות וגבולות ברורים ביניהן – כולם נראים אותו דבר. אף אחד לא שומר על גבולות השפה והפעולה, וכולם מנסים לחדור אלו לאלו, מאבדים בהדרגה את מטרתם המקורית ובעיקר נלחמים. עד מתי?

מה קרה במערך הפוליטי? המערכת הפוליטית מוחלשת כבר זמן ממושך ומאבדת גם היא מתכליתה המקורית – להוביל את המדינה, וביתר פירוט – לוודא שהיא מושתתת על מדינאים, מנהיגים, אנשים בעלי שיעור קומה שיובילו את ישראל למקום מבטחים כמדינה יהודית, דמוקרטית וציונית. שלושת יסודות אלו מהווים תשתית קיומית למדינה, אך המערך הפוליטי הפך לשדה קרב שבו כל אחד מנכס לעצמו את אחד היסודות כאילו הישרדותנו לא תלויה בכל השלושה.

חולשתה של המערכת הפוליטית הובילה לטשטוש גבולות חמור, שחיזק את הפחד ואת חוסר היציבות בחברה, ואפשרה את ההשתלטות של כוחות הרסניים, אלימים וקיצוניים אליה. בת בעת המערכת לא התמודדה עם הבעיה הביטחונית והכחישה אותה, והציבור קנה את ההטעיה. דוגמה לטשטוש הגבולות היא הגיבוי המתמשך שהעניקה המערכת הפוליטית לשלטון של אדם אחד, גיבוי אשר הוביל אותה לעיסוק אינטנסיבי בלגיטימיות של אותו אדם להישאר בשלטון ולא לעסוק בענייני המדינה ולטפל בבעיות הבוערות.

אם נרשה לעצמנו להתבונן על מערכות נוספות שלנו, כמו מדע ואקדמיה, החברה החילונית, החברה הציונית דתית, החברה הערבית ועוד, נוכל לזהות בכל אחת מהן את הטעויות של טשטוש גבולות, חציית גבולות ואובדן תכלית מקורית, שהובילו לחדירה של כוחות הרסניים פנימה – גם תודעתית וגם מעשית.

לבסוף, כל אחת ואחד מאיתנו צריכים להסתכל על עצמנו כעל אזרחים, פרטים שהם חלק מהחברה, ולשאול את עצמנו את השאלות הבאות: מהי האחריות האישית שלנו? עד כמה אנחנו פועלים על פי סל ערכים של אחריות, מחויבות, התחשבות, כבוד הדדי ודרך ארץ? עד כמה ברורה לנו הדרך הנכונה לחיות פה ביחד? מאיזה מידע אנחנו ניזונים? עד כמה המידע אמין? עד כמה אנחנו דוברי אמת, חותרים לאמת, מחפשים אמת אובייקטיבית? עד כמה אנחנו מוכנים לשאת בבגרות פערים, מציאות מורכבת? עד כמה אנחנו מחפשים פתרונות שטחיים, מהירים ו״יעילים״ לבעיות שלנו? עד כמה אנחנו מעודדים אותם ערכים של אחריות, שותפות גורל, הימנעות מדמוניזציה זה של זה וחתירה לטוב המשותף?

למידה מהטעויות ובניית מציאות עם גבולות ברורים יאפשרו לנו לבנות את כוחנו ועוצמתנו. עלינו החובה להיות חזקים מבפנים כך שלא יוכלו לפרוץ את גבולותינו גם אם ינסו.

על מנת לדמיין מציאות אחרת, שבה המערכות הפוליטית, הביטחונית, הצבאית, החינוכית, הבריאותית והעסקית מותאמות לצרכים שלנו, יצירתיות, מעשיות ומובילות כל אחת בתחומה, עלינו לחזור ליסודות קיומנו. לתשתית הערכית שעליה צמח הרעיון של מדינה משלנו. הנטייה לכוחנות והאלימות הגואה סביבנו רק ממחישות עד כמה אנחנו חסרי כוח. כפי שחנה ארנדט כתבה בספרה ״משברי הרפובליקה״: ״לא רק שאלימות וכוח הם מושגים נפרדים, אלא שהם מקיימים לא פעם יחסים של ניגוד. אלימות מגיעה לרוב כתוצאה מאובדן של כוח״.

האלימות כלפינו חייבה אותנו לפעול באלימות עוצמתית בחזרה, אבל נוכל להבטיח בהמשך את כוחנו רק אם נחליף את האלימות הזמנית בפתרונות יצירתיים. זוהי בניית כוח הדומה בתפיסתה לזו של צ׳רצ׳יל, שבזמן מלחמת העולם השנייה הבין שצריך אומץ רב על מנת להילחם ברשע הגדול, ובנה את הכוח של בריטניה על בסיס חשיבה יצירתית וגיוס היכולות של חברה ומדינה הפועלות יחד למען אותה מטרה.

מלחמה פנימית אינה הפגנת כוח. עלינו לוותר על הנוחות של העידן המודרני, לוותר על האשליה שאנחנו ככל אזרחי העולם, לקחת חלק פעיל במערכות לוקליות מתוך אחריות, מקצועיות ומחויבות ארוכת טווח ולהתחיל לעצב את הקיים.

בחג הפסח, שחגגנו ממש לא מזמן, נהוג לנקות את הבית ניקוי יסודי. באותו אופן עלינו להתחיל לנקות גם את עצמנו, חדר-חדר. דבר ראשון נזרוק את כל המילים הלא ראויות, את השפה הבוטה. לא משנה באיזה צד אתם ועד כמה אתם כואבים ומתוסכלים, השפה חייבת להיות מכבדת ולאפשר שיחה. הגבולות מתחילים במילה. ננקה את דיבורנו כל אחד בגזרתו, את מה שכותבים בווטסאפ, במייל, את מה שאומרים בטלפון או בפגישה או כותבים על השלט בהפגנה. למילה יש כוח רב. שמירה על הגבולות שלה היא התחלה טובה.

בחדר הבא שלנו נשפר את דרכינו. עלינו לבחון עד כמה אנחנו שומרים על החוק, על כללי האתיקה והמוסר, על כללים בכלל; עד כמה חשוב לנו להקפיד על יושרה, אמת והוגנות; עד כמה אנחנו מקפידים לומר אמת ולא לשחק את משחק הדימויים והתדמית. קשה להישאר באמת. להישאר מי שאנחנו, בפשטות, בלי הצגות, הסחות דעת ואשליות. אמת פשוטה, נקייה, בלי לנסות להתהדר במה שאין, לנפח את הקיים ולייפות את המציאות. רק אמת. זו כבר דרך חשובה. באמת שזה קשה. יש אמיתות שקשה לנו להכיר בהן, שאנחנו מעדיפים לא לדעת כי הן לא תומכות בדעות שלנו. ואולם, אמת מטבעה מחייבת אותנו לוותר על אשליות, פנטזיות, דמוניזציה של האחר וחשיבה פשטנית בשחור או לבן. עם המחיר הכבד הזה של מורכבות בא רווח עצום של פשטות. אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים להיות שם.

חדר-חדר ננקה את עצמנו מעצמנו – מלשון הרע, מעיגולי הפינות. לא מתוך שיפוטיות עצמית אלא מתוך רצון בתיקון, בטיהור ובנטילת אחריות אישית, ומתוך אמונה גדולה במידת ההשפעה של הדרך שבה אנחנו בוחרים לדבר, להתנהג ולהוביל את חיינו על החברה כולה. וכן, כולנו אחראים לתוצאות פעולותינו, גם אם אחרים עשו דברים חמורים יותר.

השלב הבא הוא המוכנות לא להשתלט על מערכות אחרות, אלא לחיות איתן בכבוד הדדי. לכל מערכת, יישוב וקהילה תפיסות עולם משלהם. שמירה על גבולות טריטוריאליים של המערכות מאפשרת לכל אחת מהן לפעול פנימה, להשתפר וללמוד זו מזו בלי חשש להשתלטות. המציאות בה נעשות פעילויות מאסיביות של השתלטות זו על זו, כפי שתיארתי בטעימה לעיל היא זו המחלישה אותנו. חוסר היכולת לזקק מטרה משותפת ברורה מעבר לאויב משותף לא מאפשרת איתור הדרכים לוותר ולחיות יחד תוך מתן מקום לרב להחליט עם כבוד למיעוט. וכשמסדירים את המתח בין המערכות מגיעים לפתרונות יצירתיים המאפשרים לכולם לחיות באופן בונה זה עם זה ולא באופן הרסני כפי שמקובל היום.

השלב הבא הוא היכולת להתחבר זה לזה. שוב, אין זו השתלטות אלא חיבור – בין המסר של התצפיתנית להחלטות של הקבינט, בין דו״ח האקסל למציאות בשטח. היכולת לבסס מבנים יצירתיים בעלי חיבורים חזקים וטובים בתוך מערכות ובין מערכות, אנשים וסקטורים שונים ומגוונים מאפשרת החזקה משותפת של הסדר החברתי ועיצוב חברה תקינה במציאות המורכבת של מזרח תיכון סוער. המשמעות היא שלא כל הזמן נהיה יעילים. מערכות יחסים אינן נמדדות על פי יעילות אלא על פי האפקטיביות שלהן. כדי לקדם יחסים בתוך מערכת ובין מערכות צריך מקסימום משאבים למקסימום תוצאות, ולכן בשונה מתפיסת היעילות, התפיסה המובילה צריכה להיות מוכוונת יחסים ואחריות לטוב המשותף. כדי להגיע לטוב המשותף נדרשת מחויבות זה לזה, ערבות הדדית. פיתוח היחסים, חיזוקם והשקעה בהם מאפשרים למערכות (ולנו) להתגבר על משברים, קשיים ומהמורות בדרך ולשרוד.

איבדנו את הגבולות כי לא שמרנו עליהם. איבדנו את הביטחון שלנו כי איבדנו ביטחון בעצמנו. הדרך של כל אחד מאיתנו לא ברורה עוד. הורה חושש לשלוח את הילד לבית ספר ללא הטלפון מחשש ״שלא יהיה כמו כולם״. אבל אם החשש יתאמת, מה יקרה? האם הילד לא יתמודד? האם הפסקנו לסמוך על עצמנו בעיצוב הגבולות לילדים שלנו? הגבולות נקבעים רק לפי ריצוי חברתי? המצע הפוליטי נקבע רק על פי סקר דעת הקהל? ביטחון הוא ידיעה פנימית מבוססת יכולות. הוא היכולת להרגיש בטוחים במה שנכון ולא נכון, ולהיצמד להחלטה ברגע שאנו מקבלים אותה, גם אם התלבטנו לפני כן. הביטחון זו המוכנות להתמודד עם הוויכוח, עם האתגר, עם השאלות.

כשכל אחד מאיתנו יפעל באופן אישי, משפחתי, מקצועי, תעסוקתי וסקטוריאלי לטובת בנייה (מחדש) של הגבולות והביטחון העצמי שלנו, נוכל להשיב באופן יסודי ומעמיק את הביטחון הפיזי והגבולות הרחבים שלנו. אט אט נבנה בסיס מוסרי איתן על יסודות היושרה וההגינות, האמת והכבוד, הרעות, האחריות והממלכתיות – עד שנוכל לחוש באחדות האמיתית העמוקה – לא המדומה – הטמונה במילים ״ביחד ננצח״.

1 תגובה
  • אורנה סומך
    Posted at 14:04h, 06 מאי הגב

    לילך – מאמר מאיר עיניים ועם כל כך הרבה תובנות חשובות ומעניינות. המשמעות של גבולות – וואוו!!! תודה רבה על השיתוף. נהנית לקרוא וללמוד ממך כל פעם מחדש! אורנה סומך

הוספת תגובה